היא הייתה קמה כל בוקר כדי לשמוע צרות של אחרים.
לפעמים אפשר לתהות למה בני אדם עושים את זה לעצמם. בסך הכל, זה
די מוזר לקום רק בשביל לשמוע צרות של אחרים. יש כאלה שיגידו
שזאת העבודה שלה, שזה כסף. אבל גם בשביל כסף זה די מוזר.
יש לה את הצרות שלה, לא? כן. הרי לכל בנאדם יש את הצרות שלו.
על כל בנאדם אפשר לראות את הצרות שלו. בשיערות הלבנות שמבצבצות
בתוך הקוקו, בקמטים העמוקים שבצידי העיניים, בעייפות, במבט
החלול. אפשר לקלוט בנאדם עם צרות ממטרים.
לה יש את הצרות של האחרים. כל קמט מסביב לעין הוא צרה אחרת.
הצרות שלהם.
כשישבה עם המשפחה או עם החברים היא לא דיברה הרבה. לספר על
העבודה אסור לה, ועל הצרות שלה היא לא דיברה.
כשכל היום שומעים צרות של אחרים למי יש זמן בכלל לחשוב על
הצרות של עצמך?
"אני, ברוך השם.. אין לי צרות" היא אמרה לא פעם ולא פעמיים
לאנשים ששאלו אותה מה שלומה.

מי שעבר ברחוב שמתחת לבניין המשרדים הגבוה שבו נמצא המשרד הנוח
והחמים של ד"ר שוורץ, פסיכולוגית, באותו היום חטף טראומה לכל
שארית חיו.
הצרחות שעלו מן החלון, אחר כך מהמדרגות, אחר כך מהרחוב ואחר כך
מהמכונית הגדולה הלבנה, היו מחרידות.
"ד"ר שוורץ, תרגעי, זה בסדר" מלמל רופא שתפס את ד"ר שוורץ מצד
אחד.

אחרי כמה שבועות, כשכבר הפסיקה לצרוח וסתם שכבה מסוממת מכדורי
הרגעה במיטה הלבנה בחדר 042, אפשר היה לשמוע אותה ממלמלת "זאת
לא אני שצריכה להיות פה. זה הצרות שלהם"