היא שוב פעם בוהה בקיר בשלוש לפנות בוקר,
כבר שלוש שעות היא ככה, כבר שבוע....
היא קמה למחשב "אני פשוט צריכה לעייף את העיניים" מדליקה לעצמה
סיגריה (נובלס אם זה מעניין מישהו, מקומטת מהלמטה של
התיק)שואפת חזק את כל העשן הזה ומוציאה אותו בנשיפה קולנית.
ועדיין, היא לא מצליחה להרדם "תמיד זה ככה, דוקא שאני צריכה את
השקט הזה, השינה לא באה"
והיא מקללת את מרפי- זה מהחוקים.

היא חופרת מתחת לכרית ומוציאה את מחברת השירים שלה, "תמיד
יוצאים לי השירים הכי טובים כשאני לא מצליחה להרדם" והיא
כותבת.
מבסוטה. היא קוראת את יצירתה עוד כמה פעמים ודוחפת את המחברת
חזרה עמוק עמוק מתחת לכרית.

היא מוחצת את בדל הסיגריה הקטנטן שנותר לה ביד כשהיא מרגישה את
הצריבה הזאת בשפתיים כשלא שמת לב והגעת לפילטר.

"הוא בחיים לא נתן לי לסיים סיגריה כמו שצריך" גיחכה.

בחזרה במיטה,
נשכבת על הגב עוצמת עיניים חזק חזק. כשהיא היתה קטנה אמא שלה
תמיד הציעה לה "תספרי כבשים, זה מרגיע" היא ניסתה, מה כבר יש
לה להפסיד "ססעמק, אני אספור את הכבשים יחד עם כל הכפר הבדואי
והמתנחלים בגבעה ממול אם זה יעזור"
כל כך רוצה לישון כבר...

"מהיום שהכרנו זה כמעט ולא קרה לי יותר. איתו, חבוקה בזרועות
החמות והאוהבות האלו ישנתי כמו ילדה קטנה, חלמתי על פרחים..."

משנה תנוחה משנה מזל?
מסתובבת לימין, מה עושה פה קיר באמצע החיים??? קרוב מידי, תמיד
ישנה בצד של קצה המיטה...
הופל'ה,חזרה לשמאל, 180 מעלות שמצריכות לא מעט מאמץ ומוטיבציה
"אוף! אם היה לי זין הוא כבר היה מזמן נשבר!"

"חופרת, כל הלילה חופרת, שחררי כבר טיפשה, לכי לישון!" היא כבר
בשלב הריב הפנימי...

"כבר עבר כל כל הרבה זמן, איך זה שאני עדיין מרגישה אותו מחבק
אותי מאחורה? כף לכפית שלי..."

היא נשבעה כבר שנפרדה מהגעגוע הזה,אמרה לו שלום ותודה. היא
אפילו זוכרת בפירוש שביקשה "אל תבוא לי בחלום" המשפט הזה
שמתחיל תמיד ב-"שלום שלום" ואצלה התחיל בשלום ולא להתראות.

היא לא זוכרת מתי סוף סוף היא נרדמה כשחיוך מתוק על שפתיה.

מבחינתה גם הלילה (כמו בכל לילה שכזה) בסופו של דבר, הם ישנו
ביחד...