השער נפתח, אנשים דוחפים לפניהם עגלות עמוסות מזוודות ושקיות
של דיוטי פרי, חלקם לבד, חלקם לא.
אני מחכה.
כבר עברו שנתיים מהפעם האחרונה שראיתי אותך, יא אללה, שנתיים.
את בכלל לא יודעת שאני כאן, שאהיה הבנאדם הראשון שתראי בשערי
ארץ הקודש.

חשבנו שזה חזק מהכל, אבל ממש כמו שהלב חשש כשעזבת, הזמן התקדם
והקשר נחלש, עד שכבר נראה שויתרנו על החלום המשותף, את זוכרת
בכלל? נו זה, החלום שלי ושלך.
לבשתי חולצה מכופתרת, את יודעת שזה לא הסגנון שלי, אבל ניסיתי
להיות כמה שיותר יפה לכבודך.
ידי הימנית אוחזת בזר פרחים, כדי להיות כמה שיותר חמוד בשבילך.
היד השניה פנויה, עוקבת אחר מחוגי השעון שזזים כ"כ לאט. הזמן
נעצר.

בראשי נוסטלגיה וגעגועים לתקופה האחרונה בה חשתי אושר אמיתי
וטהור, כזה ששום סם בעולם לא יקנה לי. נזכרתי איך הכרנו, ברכבת
כששנינו חזרנו מהבסיס, לא הייתי מודע עד אז שיש למישהי יכולת
להיות כ"כ מושלמת, ועוד במדים. התיישבת מולי, חייכת חיוך
בעיניים מבריקות והצעת לי בזוקה. אני מצד שני, כבר הייתי מוכן
להציע לך את כל חיי. נכנסנו לשיחה, ארוכה כמו הדרך מחיפה לת"א.
לאחר מספר שבועות מצאנו עצמנו עמוק בתוך סיפור אהבה. אמרת לי
שהדרך שבה אני רואה אותך גורמת לך לאהוב את עצמך יותר מאי
פעם.
ידעתי בדיוק למה את מתכוונת.

הזדכית על הציוד והחלטת לטוס לעשות קצת כסף במדינה אחרת, אחת
כזאת שאומרים שהאפשרויות בה בלתי מוגבלות. אמרת שקשה פה מדי,
שזה נשמע לך כדאי, שאת צריכה להתאוורר. לא הבעתי שום התנגדות
אבל הרגשתי שאני נחנק ומתמוטט, הרגשתי כמו סמרטוט.
הבטת לי בעיניים ואמרת: "אנחנו נעבור את זה... היי, זה אני
ואתה זוכר?"

סיפרת שהכל הולך מעולה, שטוב לך ואת מתגעגעת ואת אוהבת. אח"כ
הפסקת להתגעגע, אולי הפסקת גם לאהוב.
אולי מצאת מישהו אחר שיחבק אותך בלילה, שילחש לך ברכות באוזן
"אני אוהב אותך" בדיוק ברגע שאת פוקחת את העיניים בבוקר.

חשבנו שזו תהיה תקופה, וכשהיא תיגמר הכל יהיה כמו קודם ואפילו
טוב יותר. הייתי אידיוט להאמין לך.
שנתיים... שמעתי מחברה שלך שאת חוזרת, עושה הפתעה למשפחה. והנה
אני כאן, עם הזר פרחים שלך, וסוכריות גומי שתמיד אהבת. ואת
עדיין לא באופק. שנתיים שחיכיתי, ויותר משנה שלא שמעתי ממך.

בחיים לא אסלח לך, לא על איך שנעלמת לי ברגע, ולא על שלא
הצלחתי לשכוח.
                                   
כנראה שאף פעם לא תדעי שהייתי שם, כנראה שאף פעם לא תדעי את
ייעוד הזר פרחים הענק הזה שראית זרוק בפח בדרכך החוצה
מהטרמינל, לא תדעי שהזר הזה, נועד לך.

דרך דמעה שקופה אני מנווט דרכי חזרה מנמל התעופה, אל מיטתה של
זאת שהכרתי כבר לפני שנה. הברירה הבטוחה. זאת שכנראה לעולם לא
תברח, שתמיד תהיה שם איתי. זו לא אהבה אני יודע, אבל בחרתי שלא
להאמין באהבה, לפעמים הכאב מנצח, כי בינתיים, אני לא שוכח...