הייתי אז בן עשר וכמה חודשים.
אני זוכר את יום ההולדת שהמשפחה חגגה לי ביום חורפי במיוחד,
כשהייתי בן עשר בדיוק - בבית הקטן שלנו, באירופה.
אני זוכר איך התחבקנו, כל המשפחה. אני, אמא, אבא ואחותי הקטנה.
היינו כה מאוחדים.
יכולתי להרגיש בחיבוק המשפחתי את החום והאהבה ששררו אצלנו
בבית.
אף פעם לא רציתי לעזוב את הבית הקטן שלנו. את השכונה בפולין.
היו לי המון חברים מבית הספר. הם דווקא לא היו יהודים.
אבל היה לי כיף איתם. רוב הזמן יכולתי להרגיש כמעט כמוהם.

אני זוכר שאמרתי לאמי, אנה, "אני הולך לישון אצל חבר מהכיתה.
יש לנו עבודה לעשות יחד..." - ואמא אמרה לי "לא. אני לא
מוכנה". אני חושב שכבר אז היא הרגישה שמשהו לא בסדר. היה נדמה
במבט שלה שהיא חוששת. ואני לא ידעתי למה.
ג'ק לא היה משלנו. הוא לא היה יהודי. אבל הוא היה חברי הטוב
ביותר. כל הזמן היינו יחד.
ואני כבר הבטחתי לו שאני אבוא אליו היום. והוא כבר שכנע את
הוריו.
זה כבר חודש שקבענו את זה. ורק בגלל שיגעון קטן של אמא אני לא
אלך אליו?
בעיניי היה את המבט הכי מתחנן שיש. עכשיו אני מצטער על זה. אם
הייתי יודע, הייתי נשאר עד הדקה האחרונה.
אני מבטיח. אני נשבע.
ואמא? איך היא יכלה לעמוד בפניי? היא הייתה כל כך טובה.
נפלאה.
כל יום היא הכינה לנו את האוכל הכי טעים. כל יום היינו יושבים
יחד לארוחת צהריים, אני ומשפחתי.
ואני הייתי מאושר כל כך ללכת לג'ק. תיכננו לשחק אצלו משחקים
שאפשר לשחק רק אצלו.
ובכלל, קבענו את זה כבר חודש לפני.

אכלנו את ארוחת הערב ביום שישי, שזו הייתה הארוחה הקדושה
ביותר. זו ארוחה כזו שבחיים אני לא אוותר עליה.
אפילו אם אמא הייתה נותנת לי.
למרות שהיא אף לא הייתה מרשה.
ואחרי הארוחה, ארגנתי תיק קטן עם הדברים החשובים והלכתי לג'ק.
ג'ק גר די רחוק מביתי. אבל אני הייתי ידוע כילד גיבור. לא
פחדתי משום דבר. והאמת? גם לא היה ממש ממה לפחד. בשעות כאלו לא
היו אנשים מפחידים בחוץ.
מי שלא הסתובב בחוץ פחד מהחושך, ואני? שאני אפחד מהחושך?
לפני שהלכתי... אמא אמרה לי משהו כה מוזר, אני עדיין זוכר את
הנימה. ואת המבט החזק של העיניים.
כאילו זו הפעם האחרונה שאני אראה אותה ואת אן, אחותי הקטנה,
ואת אבא.
היא אמרה לי "תבטיח לי שאם אתה לא מרגיש שם בנוח, אם לא טוב
לך, אתה תגיד לג'ק שאתה הולך, שילווה אותך הביתה. תבטיח לי שאם
אתה מרגיש שם שמשהו קורה. אם משהו לא נראה לך... אתה תחזור".
אני כל כך מיהרתי לג'ק, שאמרתי לאמא "מבטיח" אפילו שכמעט ולא
הקשבתי. הנהנתי עם ראשי ויצאתי לג'ק.

הכול היה מעולה אצל ג'ק.
האמת, שהיה כיף. שיחקנו והלכנו לישון מאוחר. הבעיה הייתה
בלילה. אז התחלתי קצת לחשוב מה אמי רצתה ממני.
למה היא אמרה לי את מה שאמרה. למה שמשהו לא יראה לי? ההורים של
ג'ק מכירים אותי ואוהבים אותי.
הם מארחים כל כך יפה.
עד שנרדמתי עברו שלוש שעות לפחות. כמעט לא ישנתי.
ויום למחרת קמתי... ושמעתי צעקות משונות. נבהלתי. באמת
שנבהלתי.
כי נזכרתי בכל המחשבות ובמה שאמא אמרה.
אמא של ג'ק באה לחדר ואמרה לי "אלק, אתה חייב לחזור הביתה! אתה
חייב לחזור הביתה! הנאצים בחוץ. הם מתחילים להיכנס לבתים של
יהודים. אתה חייב לחזור הביתה. הם מפנים אותם. אתה חייב לרוץ
מהר הביתה".
ג'ק לא הבין ממש מה קורה. הוא שתק מרוב פחד. הוא שתק, כי... לא
היה לו משהו אחר לעשות. הוא נשאר משותק.
אני נבהלתי. התחלתי לבכות. לפרוץ בבכי. מי שהכיר אותי ידע -
אני אף פעם לא בוכה. אני הייתי חזק כמו אבן.
אני לא מבין. מה היא רצתה. מה קורה, למה אני פה.
פעם ראשונה בחיים שלי פחדתי. פחד אמיתי. בראשי עברו להן תמונות
רבות ומחשבות.
לקחתי את התיק שלי, חלק מחפציי נשארו מפוזרים בחדרו של ג'ק.
אפילו לא שתיתי את התה של הבוקר. ודווקא אצל ג'ק היו את
העוגיות הכי טעימות.
יצאתי מהדלת מהר... מהר. הבית שלי רחוק. פחדתי. וראיתי את
החיילים הנאצים עם הרובים. בדרך, נכנסים לבתים.
פחדתי שיקרה לי משהו. פחדתי שאני לא אזכה להגיע הביתה.
רצתי עד שלא היה לי אוויר. עצרתי לכמה זמן. בכיתי עוד. ועוד.
ובכלל לא הבנתי, מה קורה.
למה הם נכנסים לבתים, ומה הם צריכים מאיתנו. לא היה לי כוח
לרוץ. אז המשכתי מספר דקות בהליכה.
כשהלכתי ברחוב הפולני 'סדן אר', שגם בו חיו יהודים, וחיים
טובים, ראיתי פתאום משפחות מחוץ לביתן, בקור העז ששרר בחוץ.
ראיתי ילדים קטנים ותינוקות עם מזוודות מחוץ לבית. תמונה
שנחקקה בראשי הייתה המבט הכואב שהיה לאחד הילדים בעיניים. ואני
לא הבנתי מה קרה. והייתי בטוח שאבא שלי בטח יסדר את זה.
המשכתי ללכת...
ושמעתי צעקות מהבית הפינתי. ראיתי חייל גרמני נאצי מרביץ לאישה
יהודייה.
ופרצתי בבכי, בכיתי כמו שלא בכיתי בחיי אף פעם. אני בחיים שלי
לא ראיתי מישהו מכה מישהו אחר. בטח שלא ראיתי גבר מכה אישה.
וילדיה עומדים ומסתכלים ובוכים. זועקים למישהו. שלא שמע אותם.
והאבא? הוא לא היה שם. אינני יודע איפה הוא היה.
באותו רגע שראיתי את זה, רצתי, לא הפסקתי לרוץ עד ביתי.
וכשראיתי את השכונה שלי באופק כבר הרשתי לעצמי ללכת. לנוח.
והתמונות עברו לי מקודם. ופחדתי.
אבל דווקא מהשכונה שלי לא נשמעה צרחה, או קול יריות. כשהתקרבתי
לא ראיתי משפחות מחוץ לבית או חיילים נאצים.
האמת? בשכונה שלי הייתה שתיקת עולם. לא היו אנשים. אפילו בית
הכנסת היה ריק.
לא הבנתי מה קורה. אבל החזקתי עצמי, לא לאבד שליטה.
רצתי לביתי, דפקתי בדלת. אף אחד לא ענה. התחלתי להיבהל, התחלתי
לפחד יותר. התחלתי לבכות.
בכיתי. ניסיתי לפתוח ת'דלת ובסערה כמעט נפלתי על הרצפה.
הבית היה ריק. הכלים היו שבורים. אף אחד לא היה בבית. צעקתי
"אמא! אבא! אן<אחותי הקטנה>!"
אף אחד לא ענה לי. המשכתי לבכות. הדמעות לא הפסיקו לזלוג מבעד
לעיניי. הבית היה ריק ממשפחתי.
הבית היה ריק מהכול. אפילו מהחום שאמא, אבא ואן הקטנה עטפו
אותי בו כשבחוץ היה שלג וקור חדר לעצמות.
נפלתי על הרצפה. צעקתי... "אמא!!! אבא!.."
נשכבתי על הרצפה. הדמעות שטפו כמעט את כל הבית.
הדבר היחיד שהנאצים לא הרסו היה שולחן השבת שנשאר ריק מתמיד.
הכול היה ערוך לסעודה.
הכלים, המפה הלבנה, הכוסות. הכול היה ערוך. רק לא היו אנשים.
שימלאו את החורים. לא היו אנשים שיכניסו חיים לשבת שהייתה ריקה
מהכול.
כל השכונה הייתה ריקה.
הבנתי שעכשיו מתחילה המלחמה.
עכשיו אני לבד. ואין כאן אף אחד.
אין כאן אף אחד שיהיה איתי. אמא ואבא נלקחו. וגם אן הקטנה.
אן הקטנה, שלפניה עוד חיים ארוכים.
עכשיו נזכרתי במילים האחרונות שהיו לאמא להגיד לי.
נזכרתי.
והייתי זקוק לחיבוק שלה. הייתי זקוק לנשיקתה על המצח. הייתי
זקוק לאבי, שתמיד החדיר בי את החסינות שלו.
הוא אף פעם לא פחד מכלום.
יצאתי בריצה מהבית.
רצתי מהר לשכונה שעל יד השכונה שלי, נכנסתי לבית של חברה טובה
של אמי.
דפקתי חזק בדלת בעודי בוכה. דפקתי חזק יותר.
היא פתחה את הדלת, ראתה אותי ואמרה "אלק, כנס, כנס..."
אמרתי לה "רצתי הביתה! אמא ואבא לא שם! גם לא אן! אף אחד לא
שם. לאן לקחו אותם? לאן הנאצים לקחו אותם?"
היא אמרה לי "אלק, תשב, אני רוצה לדבר איתך..."
אני לא הפסקתי לבכות. אני זוכר.
היה לה מבט של רחמים.

אני לא ידעתי שהמילים שאמא אמרה לי ביום שישי הן מילותיה
האחרונות.
אני לא ידעתי שכאן מתחילים החיים שלי מחדש.
אני לא ידעתי שמיום השבת הזה אני לבד בעולם, ואין כאן אף אחד
שיכול לעזור לי.
אני לא ידעתי שלא משנה כמה אני אזעק, אף אחד לא שומע אותי.

וכאן התחילה המלחמה.
מכאן אני לבד.
וזה סיפור אחר וכואב.

ואחרי המלחמה, אחרי שאני לא מצליח להרדם בלילות כמה שנים
טובות, חקוקים בראשי מראות של זוועה, דם, אנשים מתים, נאצים
יורים, צעקות, דמעות של ילדים, דמעות של אמהות, פרידה של
אהובים, רכבת עמוסה באנשים, מחנות עבודה, מחנות השמדה, הרבה
עשן של גופות של אנשים שלא ידעו שמחה, הרבה גופות של אנשים שלא
ראו ברגעיהם האחרונים משפחה.

עכשיו התמונה שאני הכי רוצה לזכור היא יום ההולדת שהמשפחה חגגה
לי ביום חורפי במיוחד, כשהייתי בן עשר בדיוק - בבית הקטן שלנו,
באירופה.
אני זוכר איך התחבקנו, כל המשפחה. אני, אמא, אבא ואחותי הקטנה.
היינו כה מאוחדים.
יכולתי להרגיש בחיבוק המשפחתי את החום והאהבה ששררו אצלנו
בבית.