והנה אני שוב כותבת לך, כמו עשרות המכתבים שכתבתי ולעולם לא
אשלח.
והנה אני שוב כותבת לך וגם הפעם דוחפת את המכתב לתוך המגירה כי
לעולם מכתביי לא יקבלו תשובה ממך.

יום אחר יום, שנה אחר שנה אני נאלצת להתמודד עם חסרונך.
להבין כל פעם מחדש שלא אראה אותך שוב, שלא אשמע אותך צוחק או
כועס, שלא אזכה לדבר ולהתייעץ איתך יותר.
ככל שחולפים הימים כך חיי משתנים.
מאותה ילדה קטנה תלמידת תיכון שהכרת, התבגרתי. סיימתי את הצבא,
גדלתי הגעתי לגיל 21. אני כבר לא כל כך אחותך הקטנה.
אך למרות גילי אני עדיין זקוקה ומתגעגעת לעזרה ולהגנה שנתת לי,
אני רוצה שוב להרגיש בטוחה עם החלטות וצעדים שאני עושה ולדעת
שאתה נמצא שם מאחור ותומך בי כדי שלא אפול.

ארז, אתה כל כך חסר לי. אני מביטה כל יום בתמונתך, רואה את
העיניים הבורקות והחיוך הרחב ולמרות שעברו 5 שנים השכל יודע
שאתה לא כאן אך הלב מסרב להאמין.

עזבת אותי בלי הכנה ולצערי למדתי לחיות בצילך. לדעת לתכנן
תוכניות, לצחוק מבדיחות, לצאת לבלות ביחד איתך. בכל דבר שאני
עושה אתה נמצא כי לעולם יהיה בליבי חלק ששמור רק לך.

אני מוצאת את עצמי לא פעם חולמת עלייך בלילות.
אני רואה אותך כיום בחור בן 25 גבוהה ויפה, ומדמיינת מה היית
עושה עכשיו. האם עדיין היית בטיול שתכננת? או שאולי כבר התחלת
ללמוד? אך כשמגיע הבוקר אני מתעוררת והכרית רטובה מדמעות.
ויודעת ששוב זה היה רק חלום.

אני זועקת לשמיים, אני רוצה שיישמעו את כאבי.
אני קוראת לך אלוהים, למה לקחת לי את אחי?!