כל כך אוהבת שזה מקמט לי את העיניים, הופך אותן עצובות.
מחייכת כל היום, אחרת שואלים אותי מה קרה, הרי לא קרה כלום אני
רק נשרפת והדמעות שיודעות לכבות את האש פשוט התייבשו לי כי גם
גשם לא יורד כאן. רק השלג משאיר אותי בבית.
כל כך צבועה שנהיה לי סימן שאלה על המצח.
כל אחד שומע את מה שהוא רוצה בהתאם למה שאני צריכה, ממציאה את
החוקים מחדש אבל רק כי זה התפקיד שלי, לא אשמתי שהם מבינים את
זה מאוחר מדי.
"כל כך גבוה היא יושבת לה על האולימפוס שלה, כלום לא נוגע
בה".
לא מתקרבת אלי, גם אין לה סיכוי וזה לא מכור מראש, אני באמת
יותר טובה, רק החיים ישפטו...
השירה שלי מזייפת והתירוצים שלי לא תופסים כשאנשים מפסידים
כסף,
עכשיו אני צריכה ללמוד להתאהב בכאב. אחד כזה שקוראים לו אכזבה,
כל מיני עיניים עושות פרצופים של קרטונים!
מה חשבתי שזה עיתון, יש דברים שאי אפשר למחזר, כמו ילדה מחזיקה
לו את היד, נמאס לי להיות הגדולה יותר, קצת אלכוהול מסיבה טובה
והחניך התורן, הנה קיבלתי כל מה שרציתי - ללילה.
מי חושב שאני גיבורה? שיקום!
שבי חמודה, תודה על שיתוף הפעולה אבל לא דיברתי אלייך, את כבר
יודעת זה לא פייר, למה את מגלה? עסקי הגבורה זה לא צחוק, תני
לבחון את החבר'ה, מי מחייך עקום ומי נראה כאילו אכל לימון...

וככה ממשיכה, רגע אחד אשת עסקים מצליחה (עם חליפות שעולות קצת
יותר מידי), כוכבת עסקי הגבורה, קוראת את כולם וכל מבט שלי
מוצפן בקודים של שירים שאף אחד לא מכיר. רגע שני מבקשת סליחה
מהנוכחים ונתקלת בדלת השקופה של השירותים לא בטוחה שזה משנה אם
כולם רואים.
את עצמי אני לא מרמה, אבל אותם הצלחתי אז איך אני לא אתפתה
לעשות את זה שוב?
רק לא לטעות, שאני לא אתחיל להרביץ לעצמי בטעות.