"מה השעה?"
"לא יודעת."
"תסתכלי בשעון, נו?"
"רבע לשבע, אולי תתקשר לעירייה שהאוטו זבל יבוא כשאנחנו לא
בבית?"
"בסדר, אני אתקשר... אז יש עוד רבע שעה לישון, תעירי אותי."
"תעיר א-ת-ה אותי."
"אבל יכול להיות שאני לא אתעורר."
"אתה תתעורר... או שתכוון שעון לשבע, יש לי היום מבחן
באוטו-אימונולוגיה קלינית."
"אם את מסוגלת להגיד 'אמולוגיה קלינית', את כבר ערה לגמרי -
תעשי לנו קפה... "
"אי-מונו-לוג-יה ותעשה אתה קפה, אני רוצה לישון עוד רבע שעה."
"טוב... אני קם להשתין."
"אני ראשונה."
"אבל אמרתי קודם."
"אז אמרת, אני ראשונה."
"בא לך ללכת היום להופעה?"
"איזו הופעה?"
"לא יודע... מה שבא לך."
"תגיד איזה הופעה ואני אגיד לך אם בא לי."
"אמממ... בא לך לואי ארמסטרונג אולי?"
"לואי ארמסטרונג??  הוא לא מת?"
"אני חושב שכן."
"אז איך נלך להופעה שלו?"
"נלך, אל תדאגי, מה את תמיד דואגת?"
"תגיד... ירדת מהפסים?"
"לא... ממש לא.  פשוט לפני כמה ימים הבנתי שיש לי יכולת לנוע
בזמן ללא מגבלה."
"אהה... הבנתי.  ואיך הבנת את זה?"
"נורא פשוט... קראתי ספר על תקופת האינקוויזיציה ונורא רציתי
להיות שם..."
"איזה ספר?"
"'שם הוורד', מכירה?"
"ראיתי את הסרט... נו?? אז קראת ספר ומה קרה?"
"ואז התרכזתי ממש ממש חזק ופתאום היה מין 'בום' כזה מאוד
עדין."
"היה 'בום עדין'?  ומה עם תמרות אש ועשן ואפקטים?"
"את צוחקת עלי?"
"לא... אני פשוט רוצה להבין מה גרם לך לחשוב שאתה יכול לנוע
בזמן, אולי ה'בום' זה מהשכנה שהפילה צלחת?"
"מה שגרם לי לחשוב את זה, זו השיחה שניהלתי עם ברנרדו גואי -
האינקוויזיטור."
"אהה... חבר דמיוני... מה אמרת לו?  (אני חייבת להשתין)"
"זה לא שאמרתי לו והוא אמר לי... ניהלנו דיון."
"פששש... על איזה נושא זה היה?"
"על תפיסות עולם."
"כן?? ספר לי (בקצרה בבקשה)"
"טוב... באמת מעניין אותך? "
"וודאי."
"בעיקרון, התווכחנו על שתי גישות: הזרם הפרנציסקני והזרם
הבנדיקטיני"
"לא היית צריך להגיד 'זרם' עכשיו."
"זה בעצם המקביל לקומוניזם וסוציאליזם מול הקפיטליזם של
ימינו"
"כל זה היה אחרי ה'בום' או לפני ?"
"אחרי... אני רואה שאת לא מתייחסת לעניין ברצינות."
"אני רצינית מאוד, זה פשוט לא נראה לי אמיתי ואני מתה
להשתין."
"את לא חייבת להאמין, אבל אחרי ההופעה של לואי ארמסטרונג -
תשני את דעתך."
"מתי ההופעה?"
"מתי שתרצי."
"צריך להזמין כרטיסים?"
"זה בסדר... אני אטפל בפרוצדורה.  תרצי אח"כ לאכול משהו?"
"לא הבנתי... כאילו, אפשר לעצור בדרך חזרה בפנקייק או משהו
כזה?"
"לא בדיוק, אבל חשבתי שאם אנחנו כבר בניו-יורק, אז נקפוץ
ל'פורטר האוס'"
"ה'פורטר האוס' נהרס לפני 25 שנה - קראתי על זה מאמר."
"אז?"
"מה 'אז'? אם נהרס, איך נאכל שם?"
"אני מסביר לך שזמן ומקום זה משהו שאני יכול לטפל בו ללא
מגבלות."
"טוב... בסדר, שיהיה.  תזמין כרטיסים ללואי ואח"כ נאכל ב'פורטר
האוס' - אני קמה. לעשות לך קפה?"
"כן... לא צריך להזמין כרטיסים, אל תדאגי - את צריכה להתרכז
באוטו-אימונולוגיה קלינית."

"אז מה את אומרת?? היה שווה??"
"תשמע... לואי שר בלייב, זו חוויה אדירה... אני עדיין לא מבינה
איך אתה עושה את זה."
"האמת... גם אני לא מבין.  איך הסטייק שלך?"
"קצת קשה, בפעם הבאה אני אזמין אותו מדיום, אבל הצ'יפס
מ-ע-ו-ל-י-ם, פריכים כאלו..."
"ראית איך כולם הסתכלו עלינו?"
"בטח שהסתכלו, כולם היו שם עם טוקסידו ושמלות ערב ורק אנחנו עם
ג'ינס וטי-שירט."
"אני חושב שזה בגלל שאת היית הכי יפה שם.  הם בטח לא הבינו מה
אחד כמוני עושה עם כוסית כמוך."
"איזה שטויות אתה מדבר... לא ראית איזה מהממות היו שם?"
"איפה? לא ראיתי שום כוסיות וגם לא הסתכלתי על אחרות."
"טוב.. יצאת צדיק - תזמין חשבון."
"לא צריך חשבון, אני רק אשאיר טיפ ונחזור הביתה.  יש לך אולי
מטבעות אמריקאים?"
"לא... השארתי את הארנק בבית."
"למה את משאירה את הארנק בבית?"
"כי חשבתי שאתה עובד עלי - לא התארגנתי."
"את אף פעם לא מתארגנת."
"תעזוב עכשיו... בוא נחזור?"
"טוב... הפעם לא נשאיר טיפ.  קדימה - חוזרים."

"מה זה פה? זה לא נראה כמו הבית שלנו."
"וואלה... אולי טעיתי בניווט, בואי נישאר כאן קצת - נראה כאן
נחמד."
"מה נחמד?? מה זה כל החדרים האלו וכל התמונות על הקיר...
ומליון רהיטים בסגנון לואי ה-16"
"אולי הגענו לארמון של לואי ה 16?"
"אתה חושב? זה דווקא נראה לי כמו בית זונות."
"אולי השתבש משהו במנגנון בגלל ה'לואי'... אם זה בית זונות, אז
למה אין כאן זונות?"
"לא יודעת... אולי הן בחופשת מחלה?"
"מאוד שקט כאן."
"תחזיר אותנו הביתה, זה יותר מדי בשבילי."
"בסדר, שיהיה.  איך היה המבחן באוטו-אי-מונו-לוגיה קלינית?"
"על הפנים... חצי מהשאלות לא ידעתי."
"אז מה תעשי?"
"לא יודעת - קח אותנו הביתה."
"לא בא לך שאקח אותך חזרה למועד א'?"
"אתה יכול?"
"ברור... כאילו דה?"
"עכשיו?"
"אם לא עכשיו - אימתי?"

"איך היה המבחן?"
"גדול! כל החומר שבדיוק התכוננתי אליו למועד ב' - היה במועד
א'"
"יופי, אני שמח שעזרתי - בא לך מחר לחכות לאדמונד הילרי על
פסגת האוורסט?"
"בשביל מה? לא קר שם?"
"מה פתאום, נביא מעילים... איך שהוא מגיע, נגיד לו אהה...
אקסיוז מי...  היינו כאן לפניך! ונברח."
"איך בדיוק נברח מפסגת האוורסט?"
"אל תדאגי לפרטים הטכניים - בא לך או שלא?"
"לאא... זה נראה לי אכזרי וגם קצת ילדותי - הבן אדם מטפס עם
איזה נפאלי במשך חודשיים על הר כדי להיות ראשון שם ואתה מתסכל
אותו ככה? לא יפה."
"הוא היה הודי."
"הודי? אתה מתכוון לטנזינג נורגיי? - הוא היה נפאלי."
"הודי."
"נפאלי."
"הודי."
"למה אתה תמיד מתווכח כאילו אתה יודע הכי טוב?"
"כי במקרה, אכלתי איתו היום צהריים ושאלתי אותו אם הוא נפאלי
או הודי."
"מה אכלתם?"
"במקרה, גם יצא שהיינו במסעדה נפאלית, אבל הוא הודי."
"הוא אמר לך, או שאתה מנחש?"
"הוא לא היה צריך להגיד-הוא לבש טורבן, ישב על מסמרים והיה לו
נחש קוברה בסלסלת קש ליד הרגליים."
"עכשיו אתה מתעצבן... מה אתה מתעצבן?"
"זה מעצבן שאת לא מאמינה לי - גם לא האמנת שנראה הופעה של לואי
ארמסטרונג."
"נכון... שם באמת שיחקת אותה, אבל לא צריך להתעצבן מכל דבר...
אני פשוט שואלת..."
"שואלת? את לא שואלת - את צינית לגבי היכולות שלי ואין לך טיפת
אמון בי."
"זה לא נכון.  יש לי הרבה אמון בך."
"כן?? אולי אמון שאני אשלם בזמן את חשבון הטלפון, או שאדע לסדר
לך את האוטו... זה לא נחשב."
"אתה סתם מתנפח עכשיו - מה מציק לך?"
"כלום. את מעצבנת - זה מה שמציק לי."
"סך הכל אמרתי שטנזינג נפאלי, אז טעיתי... אז מה? שיהיה הודי
וזהו."
"טוב... שיהיה הודי. לא חשוב."
"אנחנו צריכים לדבר."
"מה יש לדבר? אמרת שאת לא בוטחת בי, אז אני מבין שאת לא בוטחת
בי.  בסדר - שיהיה ככה."
"לא אמרתי שאני לא בוטחת בך, סה"כ העליתי ספקות בנוגע למוצא של
טנזינג נורגיי."
"את יודעת שזה לא טנזינג נורגיי, אל תעשי את עצמך..."
"אז מה זה?"
"זה חוסר האמון שלך בי."
"אני חושבת שאתה קצת מגזים."
"אני לא מגזים - את פשוט לא שמה לב איך את פוגעת בי כל הזמן."
"אם אתה בוחר להיפגע - זו הבחירה שלך... כל אחד עושה את
הבחירות שלו."
"אל תהי לי כל כך חכמה פתאום - גם את בוחרת לפעמים להיפגע."
"נכון... אז מה? אתה בדאון בגלל שאני לא סומכת עליך כאילו?"
"אני ב'דאון' מזה שאת מפגינה את זה כל שני וחמישי."
"אני מאוד סומכת עליך - אין לך מה לדאוג."
"אז את מסכימה שהוא היה הודי?"
"ברור... אם אתה אומר שהיה לו נחש קוברה בין הרגליים, אין ספק
שהיה הודי, עכשיו קח אותי למיטה."
"ל-י-ד הרגליים - לא בין הרגליים... זה מה שמעסיק אותך כל
הזמן?  מה יש להודים בין הרגליים?"
"כרגע מעסיק אותי מה יש לך בין הרגליים ותו לא."
"אהה... אם ותו לא, אז יאללה - שכנעת אותי."

"מה השעה?"
"לא יודעת."
"תסתכלי בשעון, נו ??"
"שש ועשרים, אני רוצחת את האוטו זבל הזה."
"יש עוד ארבעים דקות לישון, תעירי אותי."
"היית מת."
"חבל שאת לא משתפת פעולה, דווקא רציתי לעשות לך הפתעה
היום..."
"איזו הפתעה?"
"רציתי לקחת אותך לחיים שלנו בעוד 10 שנים... כאילו... לבקר את
עצמנו בעוד 10 שנים בבית."
"בשום פנים ואופן! לא בא בחשבון!"
"למה?"
"מפני שזה יהרוס את כל הכיף."
"אבל, לא מעניין אותך? כאילו... אם נראה שאנחנו לא ביחד או שלא
טוב לנו, אז מה הטעם להמשיך?"
"אתה רוצה להיפרד? זה מה שאתה אומר לי?"
"מאיפה הבאת את זה? אני לא רוצה להיפרד... חשבתי שיהיה מעניין
לראות מה יהיה עוד 10 שנים."
"ואז זה יהרוס את כל הכיף?? ממש לא בא לי."
"טוב... אל תעשי טובות... את קמת אתמול, אני אקום היום. לעשות
לך קפה?"
"עוד לא... תעיר אותי בשבע."
"טוב."