פעם היו זוג נערים שהכירו די מוקדם בחייהם, הם לא היו מאוהבים
והיא לא חשקה בו ולא נמשכה אליו (למרות שהיה איזה משהו אצלה
בלב, אך היא לא סיפרה וזה נגמר די מהר).
הם היו מדברים על הטוב ובעיקר על הרע בחייהם, לפעמים הוא רתח,
לא נתן לה לנשום ולזוז, הוא כעס המון והיא נעלבה על זה שהוא
מתעסק בתפל, בה, ולא חושב על האושר שלו.
הוא חשב שהם דומים אבל היא לא רצתה להאמין שהוא מרגישה היה
שותק ולא מדבר איתה, אך היא תמיד ידעה שהוא יודע שהיא נמצאת שם
בשבילו.
הוא ניסה למצוא את הבחורה המתאימה לו והיא ניסתה לעזור לו
להתגבר על האכזבות הקשות שקיבל, שמעה, הקשיבה, ריחמה, הבינה
ועזרה להמשיך הלאה כי הוא לא יכול להתקע בעבר.
עבר המון זמן והם עדיין ביחד - לא מאוהבים... אין ביניהם שום
מתח...
הוא מצא את המתאימה, והיא, היא עדיין מעודדת ותומכת כשטוב לו,
מחייכת. וכשרע אותו מחזקת ואת עצמה כרגיל מוחקת. היא לא סיפרה
לו כמה היא מרגישה לבד וכמה שהיא גם רוצה גם חיבוק אוהב. היא
לא סיפרה לו שהיא סובלת, הוא ראה לבד וניסה לעזור אך היא לא
הסכימה לו ללב שלה לחדור. היא ערקה אותו בכל פעם שהוא ניסה
לעזור כי היא לא רצתה שיהיה תקוע בעצב שמהול בשמחה. היא שמחה
בשבילו רק כדי שיהיה עד הסוף מאושר, ובכל פעם שהפנים שלה היו
עצובות הייתה מחביאה את עצמה כדי שהוא לא יראה... שהוא לא
יתעסק במה שלא חשוב למעשה.
הם המשיכו הולכים ביחד, מדברים על הכל אך היא שותקת המון
ומחייכת מעט, מעט מדי...
היא חזרה לעשן כי זה מה שהיא רצתה והוא כעס כל כך, ממש כמוה כי
חשוב לה שיהיה שמח. הוא כל פעם דחף אותה לראות שהם חושבים אותו
דבר והיא כל פעם מחדש מחקה אותו ודחקה אותו לצד כי היא לא רצתה
להראות לו את הצד המכוער שבליבה, לא רצתה להראות לו מה היא
מחביאה.
הוא נשאר לידה, למרות שהיא לא רצתה, לפעמים מתייחס ולפעמים גם
מתעלם, אבל היא יודעת שהוא פה תמיד, כועס ורוגז על כל דבר ועל
כל אכזבה, תמיד נמצא שם לידה.
היא עליו רק רצתה לצרוח בקול שיפסיק להיות דומה לה ושיצא לחיים
האמיתיים כי זה לא בסדר להתעמק במשהו שטותי שעוד שנייה מהעולם
נעלם.
אולי היא הצליחה ואולי היא לא, למרות שאמר לה שהיא ממש כמו
אחות, שהתרחק. רק נשאר לה לקוות... אהבה אותו כל כך אבל לא
רצתה שיסבול, שבפח הסמוי יפול, לא רצתה שעולם ומלאו ימחקו
בגללה. כל כך שמחה כשהוא מצא אהבה, כל פעם שראתה אותו דפקה
חיוך...
אך היא לא יודעת מה הוא מרגיש. ת'אמת שגם לא רצתה לדעת...
באיזה שהוא מקום האהבה שלה אליו הייתה כל כך אמיתית, ממש כמו
אל אח.
כל כך חפצה באושר שלו ולא נתנה לו לשאול כי היא לא ענתה לעולם
איך היא מרגישה באמת.
מתי שביקשה עזרה כל כך שמח שאליו פנתה, אך הוא לא ידע שבליבה
מזמן את עצמה מחקה, שהיא מנסה אבל היא יודעת שללא הצלחה...
שהיא לא תצליח למצוא אהבה שאליה היא כל כך מחכה.
היא פחדה לא לראות אותו שוב, פחדה שמתי שזה יגמר..זה יגמר עד
הסוף, שלא תראה אותו יותר, שהאח שלה יעלם מחייה כי לאט - לאט
הוא התחיל לחיות את חייו ולהתעמק במה שחשוב.. באהבה שלו אל מי
שבאמת חטפה את ליבו ואת האמת שממש רצתה בכך.. היא רצתה שהוא
יתעסק בה, במי שהעתיד שלו איתה, זו שתוביל אותו לאושר.
היא לאט - לאט נעלמה מחייו והוא מחייה. היא נשארה לבד למרות
הכל. שקעה בדיכאון יותר מתמיד ולא האמינה שתצליח לצאת ממנו,
היא התחילה לחתוך את עצמה, לחשוב על המוות יותר מתמיד... ניסתה
להתאבד והוא לא ידע... הוא היה מוצף עם האהבה שסחפה אותו
למקומות טובים... את האושר סוף סוף מצא...
היא ניצלה מעצמה בקושי, נעצרה בחיים, נשארה ילדה בגופה אך
מבוגרת בנשמתה, למדה על האדם אך לא רצתה להיות בקרבתו.
לאחר המון עימותים עם עצמה, המון בכי והמון כאב נגאלה מעצמה
והצליחה להתאבד עם כדורים, נקברה מחוץ לגדר כמו שהייתה תמיד...
בחוץ... ונמחקה מהעולם בזמן קצר משחשבה...
הוא לא ידע, פשוט לא ידע... לא חשב עליה כי היו אחרות בליבו,
גילה את האהבה הגדולה והטובה, דבק בה כמה שיכל, שכח לגמרי את
מי שעזרה לו ברגעים הכי קשים...
לצערה הוא הקשיב לבקשותיה והפסיק לגשת, הפסיק לדאוג, הפסיק
לראות אותה, מחק אותה..
נעשה שמח..ומידי פעם שהיה נובר במחשבות היה נזכר באיזה מישהי
שפעם הייתה, אפילו לא זכר את שמה..
אבל החיוך נשאר לו על הפנים..הוא היה מאושר..

אולי זה בהגזמה
אבל אני באמת מפחדת שתהיה כזה... אולי באמת תשכח אותי!
ועכשיו אני יודעת שאתה מעדיף לשכוח...