אוף, הוא תמיד מאחר...
מופיע ככה פתאום אחרי שאני מתייבשת מלחכות לו וממשיך כהרגלו
כאילו כלום, כאילו אני אוויר...
בא לי לפעמים לצעוק לו "היי. תעצור שניה. מה, אתה לא רואה
אותי? אני לא שווה עצירה?!"

אבל הוא, זה כאילו עובר לידו, שומע אך מתעלם. רואה את העצב
שמתחלף לאט לאט לכעס ויודע שכמו כל פעם אני אסלח ואבליג.
כן, הוא כבר מכיר אותי, הוא יודע שאני אחזור על ארבע...

אנחנו כבר שנים ביחד. מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד הוא היה
שם, מילדות. כמו כל התחלה זה היה קצת מהוסס בהתחלה, לי בכל
אופן, אך לאט לאט הוא נפתח אלי ואני נשאבתי לתוכו, כפרפר אל
אש.

היינו מטיילים, אני והוא, הוא היה לוקח אותי למקומות רחוקים.
מראה לי דברים ואנשים שלא ראיתי. ואני הייתי יושבת ליד השמשה
מרגישה את הגלגלים חורקים ואת המוזיקה שהיתה מרעידה לי את הלב
וניהנת מכל רגע... תמיד נהינתי איתו.
תמיד לפני שהייתי יורדת הוא היה פותח לי את הדלת, כמו ג'נטלמן.
ודואג לסגור אותה אחרי, שלא יאונה לי כל רע. אהבתי את הדאגה
הזאת שלו וידעתי שתמיד מקומי שמור אצלו!

אבל נראה לי שתמיד היו ספקות. מין תחושה כזאת בפנים שזה לא
ימשיך לנצח. שאיפשהו אני לא יכולה איתו יותר. לא מרגישה איתו
שלמה. ואם להיות כנה אני ממש מרגישה מסורבלת איתו, ונראה לי
שגם הוא מתחיל להרגיש את זה... שהסוף קרב.
כל מי ששמע על הפרידה שאולי תתרחש היה מרים גבה כאילו באומרו
"את בטוחה שתסתדרי בלעדיו?" כנראה שהם שכחו שהיו לי חיים
לפניו...

עד שזה יקרה אנחנו בינתיים עוד ביחד. הרגלים קשה לשנות אתם
יודעים.
לכן אני בטח עוד אמשיך להתלונן הרבה...
"אוף הוא תמיד מאחר"!!!







האוטובוס הזה...