הם הלכו לאטם בשדרת עצים בין שורות בניינים מרובי קומות, גושי
בטון אפורים, בצעדים אטיים. מבטה היה מופנה קדימה ומעט מטה.
היא הייתה אחת מאותם אנשים, אשר חיבבו את כל החיים באשר הם,
חיבבו, ולא סבלו מחשבה כי קיימת האפשרות לפגוע בהם. בניגוד
אליה, הוא לא הצליח לרכז את מבטו בנקודה או כיוון בודדים.
עיניו תרו את שדרת העצים, פעם הן כיוונו את מבטו לעבר העצים,
פעם לעבר הרצפה ומדי פעם לעבר הבניינים אשר התנשאו לגובה בצידי
השדרה. אך דבר אחד בכל זאת איחד את כל המבטים שלו - היא.
מדי פעם היה קופא מבטו כאשר הוא חלף על פניה, קופא וממלא אותו
פליאה. אך הבניינים רבי הקומות, עצי השדרה ושלטי הנאון, אשר
נראו בסופה של השדרה והסיטו את תשומת לבו באורותיהם המתחלפים
משכו את מבטיו ממנה פעם אחר פעם, בדיוק רגע בודד לפני שהיא
היתה שמה לב כי מבטו מופנה כלפיה, בוחן, מלטף ומתפעל.
שלטי הנאון, על האורות המתחלפים שלהם, הלכו ונהיו ברורים יותר
ככל שהם התקרבו לקצה הסמטה, הלכו ונהיו יותר נוחים לקריאה
ומסיחי דעת, אך המבט שלו עדיין קפא לרגע קט כאשר הוא חלף על
פניה בדרכו לעוד שלט נאון מסנוור, מחליף צבעים. השיחה ביניהם
זרמה בזרם עליז ובריא של מילים, צלילים, אשר הופרעו מדי פעם על
ידי קולות הצחוק שלה ומדי פעם על ידי שלו. לפעמים שניהם צחקו
יחדיו, אך הוא העדיף את אותם רגעים בהם רק היא צחקה, רגעים בהם
הוא יכל פשוט לחייך ולתת למבטו המחויך להשתהות עליה עוד מספר
רגעים לפני שהוא ימשיך הלאה, לפני שהיא תשים אליו לב.
היה דבר מה קסום באווירת הלילה באותה שדרת עצים. היה ניתן
להרגיש את השקט באוויר, להרגיש את המרקם השברירי שלו אשר הופר
קלות בידי רחש חשמלי בכל פעם שאחד משלטי הנאון התחלף לצבע אחר,
לצורה חדשה. האווירה נגעה גם באוויר אשר מילא את החלל בין עצי
השדרה, אוויר כמעט נקי, מזוהם רק קלות על ידי העשן אשר נפלט
מאגזוזי המכוניות, אשר היו חולפות במשך היום בכבישים אשר אגפו
את השדרה מכל צדדיה. השמיים מעליהם היו זרועי כוכבים זוהרים
ובוהקים, מראה אשר רוב העירוניים זכו לראות לעתים נדירות,
פעמים בודדות בלבד במהלך חייהם, אם בכלל. אורם החשמלי, תעשייתי
וקר, של פנסי הרחוב, אשר עמדו לאורך השדרה ונתנו לה את אורה,
היה הדבר היחיד שמנע, באותו הרגע, מהאווירה אשר שררה בשדרה
להיות קסומה באמת. היה זה רגע בו הוא היה מוכן להיפרד ממון רב
ולו רק בכדי להחליף את הפנסים החשמליים הקרים, אשר עוד היה
עליהם לחלוף על פניהם עד סוף השדרה, בפנסי נפט עתיקים אשר אורם
רך וצלליהם ארוכים, רומנטיים.
הוא ידע שהשקט, הקסם הזה, אשר לא היה דבר מלבד קולות שיחתם אשר
הפריע, דבר מלבד קול צחוקם אשר תרם לו, עלול להיגמר, להיעלם
בכל רגע, ברגע ששדרת העצים תסתיים והם יגיעו לרחוב שלטי הנאון.
הוא גירש את המחשבה, הידיעה הזו ושקע במחשבות אחרות, מחשבות
אשר היא הייתה מושאן של רבות מהן. היא הייתה דבר יפה,
מהמדהימים אשר יצא לו לראות, והיופי הזה לא היה הכול, אפילו לא
קצה קרחונו של הקסם אשר שבה אותו. היה שם משהו מעבר, דבר מה
עמוק, אנושי וחם יותר, דבר מה אשר הוא התקשה להיזכר מתי הייתה
הפעם האחרונה אשר ראה אותו בבחורה, אשר הוקסם ממנו כך למרות
שהוא לא המעיט בחיפושיו.

והוא? מה הוא היה ביחס אליה? מציאה של ממש, לא מסוגל להגיד לה
מילה, את המילה החשובה ביותר אשר היה ברצונו, והפחד שיתק אותו
ומנע ממנו לעשות את הדבר היחיד שהוא רצה באמת, היחיד שהוא ידע
שנכון לעשות עתה. הפחד הזה מנע ממנו לשים את הקלפים על השולחן
ולהמר על הכל. עתה לא הייתה לו בררה, והוא ידע זאת. הוא יצר את
המצב הזה, עוד מעט בקצה שדרת העצים ייגמר הקסם, ייגמר הזמן
לפחד והוא יאלץ להמר. הימור מטורף לחלוטין ומשתלם כאחד. הוא
האט את צעדיו מעט. השדרה נגמרה, מותירה אותם חשופים אל מול
שלטי הנאון הנוצצים. בתי קפה ובתי בושת, קזינו וסתם פונדק
לבליינים אשר חיפשו הרפתקה לילית. עיניהם סקרו את שלטי הנאון,
נותנים להם להתחרות על תשומת לבם, תשוקתם. הוא נאנח בקול רם
במעמקי נפשו. עיניו נעו בינה, בוחנות את עיניה, לבין שלט הנאון
אשר קרא לו להיכנס אל הקזינו ולהצטרף אל חדוות ההימורים, אל
תקוות השווא לעשות את מכת חייהם ולזכות בהון קטן ולא רק להפסיד
את שאריות כספם.
הוא עשה צעד לעבר הקזינו, תפס את ידה בידו והמשיך קדימה.
התזמון שלו לא יכל להיות טוב יותר, עוד רגע בודד ושלט הנאון של
אחד מבתי הקפה אשר מילאו את הרחוב היה משתלט על תשומת לבה
ומושך אותה בשערי בית הקפה. היא לא התנגדה, לא מעבר להערה
בודדת בדבר החלטיותו הפתאומית, אך רגע אחרי, כאשר הבינה כי
הקזינו שבה אותו בקסמיו, היא עשתה את דרכה אחריו אל הקזינו,
משיגה אותו בקלות יחסית, ומעירה לו על מהירותו הפתאומית. הוא
התעלם ממנה בשקט. חוסר בטחון, פחד, הופיעו בעיניו, במבטו אשר
הלך ונהיה מרוחק. הוא פרט את אחד משטרותיו למטבעות של רבע דולר
ופסע בביטחון מדומה, בהססנות מוסווית, לעבר עולם ההימורים. היא
השתרכה אחריו, מנסה לעמוד בקצב, לא מסתירה את דאגתה לרוח
המוזרה אשר השתלטה פתאום על ידידה. הוא נעצר לבסוף ליד אחת
ממכונות ההימורים, שלשל לתוכה מטבע ומשך בידית. אכזבה קלה
הצטיירה בפניו כאשר הראתה המכונה תוצאה שלילית, רבע דולר הלך.
הוא שלשל עוד מטבע לתוך המכונה.
היא בחנה אותו במבט מודאג, עומד שם מול המכונה, משלשל את
מטבעותיו לתוכה, מושך בידית ומפסיד. מפסיד את כספו, אשר היא
ידעה שהיה קשור אליו קשר הדוק, אחרי העבודה הקשה אשר השקיע
בלהרוויח אותו. היא רכנה אליו, מחבקת אותו קלות, מנסה למשוך את
תשומת לבו מהמכונה אליה.
"הכול בסדר"? היא לחשה על אוזנו "קרה משהו"?
"לא, הכל בסדר," הוא ענה בקול מיואש ועצוב מעט. גבר שחלף בעדם
הביט בהם במבט מוזר, בחיוך מזלזל. גבר מיואש מטביע את יגונו
במכונת הימורים ובחורה מאושרת למראה הכסף ההולך לעזאזל מחייכת
אליו ומחבקת אותו, מי היה חוסך מבט מלאה תמיהה ואולי איזה חיוך
מזלזל למראה כזה.
"עוד אחד שחושב שאנחנו ביחד," היא פלטה לעברו בקול משועשע.
"זה מפריע לך"?
"לא, אתה יודע שלא."
"אז מה דעתך..." הוא השתתק, בחן במבטו את המטבעות אשר עדיין
נותרו לו בכף ידו, בכיסיו, ומשלשל את כולן, אחת אחרי השנייה
לתוך המכונה, סכום ההימור הגבוה ביותר שמותר. הוא נאנח והסתובב
אליה בתנועה אטית. זה היה הרגע, הכל או לא כלום.
"מה דעתי על מה"?
"שנעמוד בציפיות שלו, של כולם." הפסקה, אנחה, "מה דעתך על זה
שנהיה ביחד, זוג"? הוא נשען אחורנית, על ידית מכונת ההימורים
אשר התקפלה מטה תחת משקל גופו, מוציאה אל הפועל את הימורו
המטורף.
דממה. מספר שניות, רגעים, חלפו מבעדם. דוממים, לא נעים, לא
מדברים, לא מעזים. נורות המכונה התחילו להבהב בקצב אחיד ומהיר,
אבל לא היה לו אכפת, זה היה רק חצי מההימור שלו והוא חיכה
לתוצאה של החצי השני, הכול או כלום.