אח, איזה עולם, אף פעם לא משעמם כאן, אני אומר לכם, אף פעם.
אבל מה אני יודע? אני סתם אלוהים פשוט, אתם בטח לא מעוניינים
בכלל לשמוע את הסיפור שלי. לא אכפת לכם ממני.
מה? באמת?! אתם רוצים לשמוע את מה שיש לי לספר, את הסיפור שלי?
אבל אתם בטח לא תאמינו! אתם כמו כולם, תחשבו שאני סתם משוגע!
לא? באמת?! טוב! אני אספר לכם, אתם עושים רושם של אנשים טובים,
אנשים מבינים.

זה קרה מזמן, אז, כשעוד הייתי סתם אדם פשוט. הייתי בן אדם פשוט
ומשעמם, בלי שום דבר יוצא דופן, שום דבר מיוחד, לא כמו שאני
עכשיו, אלוהים. אבל אני מקדים את המאוחר, אולי כדאי שאני אתחיל
בהתחלה ולא בסוף. כן! נתחיל את הסיפור מן ההתחלה.
הייתה שמש בחוץ, גבוה, גבוה בשמיים, וכמה עננים אווריריים
שהסתירו אותה, מנעו ממנה לסנוור את עוברי האורח אשר פסעו איש
לדרכו. רוח קלילה נשבה לאטה וביחד עם השמש הקיצית יצרה מזג
אוויר קייצי, חמים. לא חם מדי כמו שהקיץ נטה להפוך כאן לרוב,
אלא חמים, מין מזג אוויר קייצי נעים שכזה. חייכתי. לא הייתה
לזה שום סיבה, מלבד ההפך אולי, סיבה שלא לחייך, אבל חייכתי, גם
בלי סיבה. כנראה שהיה משהו באוויר שגרם לכך. השמש, הרוח,
העננים, הרגשתי כמעט אשם כאשר שקלתי להפסיק לחייך ולהחמיץ
פנים. על פניי חלף איש גבוה, עטוף שחורים. בגדיו השחורים
הארוכים כיסו את את כל גופו, מצווארו ועד כפות רגליו. בגדיו
השחורים היו חלקים, פשוטים, לא בגדים שחורים מגונדרים, כמו אלו
אשר לבשו אנשים מסוימים כאשר הם יצאו לחגוג. בידו האיש החזיק
ספרון שחור, קטן מספיק בכדי שיוכל להתאים לכיס המעיל או המכנס.
העיטורים אשר עיטרו את הספרון גרמו לו לבלוט על רקע שאר בגדיו
הפשוטים והחלקים של האיש. ראשו של האיש נטה קלות מטה, כלפי
הרצפה, אך עיניו הביטו מעלה, אל השמיים. שפתיו של האיש נעו
קלות, כאילו מלמל לעצמו. הרגשתי את חיוכי מתרחב, מתעמק. הפעם
הייתה לי סיבה נוספת, אמתית, לחייך, מעבר להרגשה הקלילה באוויר
אשר גרמה לך לרצון עז לחייך, שעשוע.
תחשבו על זה, אתם הולכים ברחוב, ביום קיצי חמים, ולידכם עובר
אדם מבוגר, לבוש בגדים אשר היו מתאימים יותר לימי החורף הקרים
מאשר לימי קיץ חמימים, ומדבר לעצמו. מעלה חיוך, נכון? כך זה
העלה חיוך גם לי, למרות שידעתי כי מדובר באיש דת ולכן אין זה
מכובד לגחך עליו. זה לא הפריע לי. האיש חלף על פני תוך כדי
שהוא מפנה לכיווני מבט קצר, מזלזל ומתנשא, וממשיך בדרכו. לא
הצלחתי להבין אותו, הרי לא עשיתי לו דבר, רק הלכתי לי
לעיסוקיי, כאשר חיוך על פניי. האם זה פשע, לחייך ברחוב? לא עד
כמה שאני יודע. הרגשתי שהחיוך שלי הצטמצם, נהיה חיוור, כמעט
ונעלם ביחס למצבו הקודם, ומיד הרגשה טובה הרבה פחות תקפה אותי.
הרגשתי כאילו זה מעין פשע שלא לחייך, לתת לחיוך להיעלם, במיוחד
ביום כזה, עם אווירה כה נעימה ומחויכת. שוב חייכתי, למרות
המאמץ.
בערב, אחרי שסיימתי את כל עיסוקיי ושבתי לביתי, מצאתי את עצמי
יושב על הכורסה שלי, זו שממול לטלוויזיה הכבויה. החיוך שלי
נעלם ללא זכר, נשטף יחד עם צרות היום יום, העייפות והשעמום
שלי. מוסיקה נעימה למדי לאוזניי התנגנה ברקע. שקעתי לתוך
מחשבותיי. מחשבותיי נדדו לתחילתו של היום, לבוקר המאוחר אשר
הפך לצהריים מוקדמים ושטופי שמש. אולי קיוויתי שהמחשבות האלו
יחזירו את החיוך, או לפחות את אותה תחושה נעימה שהרגשתי אז,
בבוקר. זה לא הצליח. מחשבותיי נדדו למקום מעט שונה, עדיין אותו
הבוקר, אך משום מה, מסיבה אשר לא הצלחתי להבין, מחשבותיי נדדו
לאותה התנגשות מהבוקר. איש הדת, האיש בשחור, העסיק את מחשבותיי
גם עתה.

תהיתי מדוע הסתכל עליי האיש במבט כה מזלזל, כה מתנשא, כאילו
בכך שמלמל לעצמו בזמן שהוא הולך ברחוב הפך את עצמו לטוב יותר,
טוב יותר ממני, מאיש ברחוב אותו הוא כלל לא הכיר. על מה האיש
מלמל בכלל? האם הוא דיבר עם עצמו? אולי עם אלוהיו? או אולי עם
שניהם בו זמנית, כגוף אחד? חייכתי, ההשלכות, המשמעות של
האפשרויות שעברו בראשי שעשעו אותי מספיק בכדי להחזיר את
החיוך.

המשכתי לתהות בעניין עד סופו של היום, עד אשר נשכבתי במיטתי
וחושך עטף אותי בשמיכה רכה וחמימה, עד שנרדמתי. אינני זוכר
במדויק על מה חלמתי באותו הלילה, אבל אני זוכר שחלמתי, אני
זוכר תמונות בודדות. בחלום הלכתי ברחוב, מחייך, זה היה יום
יפה, קריר במקצת. אני זוכר היטב, כאילו הבטתי על הכול מהצד,
שלבשתי מכנס לבן ומעל כתפי הייתה מוטלת גלימה לבנה אשר כיסתה
את כל גופי, כמעט עד לרגלי, עד לרצפה. אני לא זוכר בדיוק מה
קרה אז, אך בשלב כלשהו עבר לידי אדם לבוש שחורים, כמו ביום
שקדם לזה, לחלום. האיש, ראשו שפוף אך מבטו פונה מעלה, מלמל
לעצמו. בראשי שמעתי מלמולים, מלמולים אשר התאימו בצורה מדאיגה
לתנועות השפתיים של האיש. הוא הפנה אליי את מבטו, מבט מהסס
ומפוחד, חייכתי אליו והוא השיב לי חיוך. בראשי שמעתי את קולו
מתנגן. "תודה לך אדוני", חייכתי, הייתי אלוהים.

בבוקר כאשר קמתי אני זוכר שקרנתי, מרוב חיוך, מרוב משהו, אולי
זה החלום שהשפיע עליי בצורה כזאת. הייתי בספק, לא זכרתי את
החלום אז. הזיכרון הגיע רק אחר כך, הרבה אחר כך, כאן. מאוחר
יותר באותו היום שוב מצאתי את עצמי פוסע ברחוב. אמנם מזג
האוויר לא היה יפה כמו יום קודם לכן, השמש החלה לחמם יתר על
המידה כהרגלה והעננים, אשר כבר החלו להתפזר, לא הצליחו למנוע
מקרני השמש לחדור דרכם ולסנוור את העוברים והשבים. חייכתי. לא
הצלחתי להוריד את החיוך מאז הבוקר, אבל זה לא הפריע, לא לי, זה
היה נעים. על פניי חלף איש גבוה, עטוף שחורים. הוא נראה מוכר,
אולי מהחלום שלי, אולי מן היום הקודם, מאתמול, היום לפני
שנהייתי אלוהים. ראשו של האיש היה שפוף קמעה, אך מבטה פנה
מעלה, בסטייה קלה, כמעט בלתי מורגשת. שפתיו נעו, כשפתיו של איש
ממלמל. חייכתי. שום דבר לא יכול להפריע לי, הרי הייתי אלוהים.
האיש הביט בי במבט מתנשא, מזלזל, בעודו חלף על פניי, אבל אני
רק חייכתי ומלמלתי לעצמי "זה בסדר בני, אתה עדיין לא יודע, לא
מזהה אותי, אבל אני סולח." משהו השתנה בפניו של האיש עטוף
השחורים, במבטו. עתה נראה כאילו הביט באדם אחוז טרוף אשר הופיע
מן האוויר וניצב מולו, הביט וריחם על אותו אדם, עליי. לא
כעסתי, הוא בטח לא זיהה אותי בגלל בגדיי, בגדים פשוטים אשר
אינם הולמים מישהו כמוני, אותי, את אלוהים.

המשכתי ללכת, למדוד את מרחבי המקום בו גרתי אז בצעדיי, לא
זכרתי האם עליי לפנות לאי אלו עיסוקים שעוד חיכו לי בהמשך
יומי. בערב, כאשר כבר הייתי בביתי, הצטרפה אליי לארוחת ערב אחת
מידידותי, "ידידת נפשי," כמו שקראה לעצמה בלא התנגדותי. נהגנו
לבלות זמן יחדיו, לפעמים בביתי ולפעמים בביתה. יכולנו לדבר על
הכול אחד עם השני, משיחות רציניות אל תוך הלילה ועד שיחות
חסרות כל פואנטה. באותה ארוחה דיברנו על אלוהים, אז סיפרתי לה.
סיפרתי לה עליי, שאני אלוהים. תחילה היא הביטה עליי כעל משוגע.
אולי בכל זאת לא הייתי צריך לספר לה, לא את זה. אך אחרי מספר
דקות המבט המוזר בעיניה נעלם, נראה היה שהבינה, האמינה. המשכנו
את שיחתנו. דיברנו, בילינו יחדיו עוד זמן רב, עד חצות הלילה,
אולי. מעט יותר מאוחר היא הודיעה כי עליה ללכת לדרכה. ציפתה לה
דרך לא קצרה לביתה, והיא, כמוני, הייתה צריכה לקום למחרת בבוקר
ולפנות לעיסוקיה הרבים והמגוונים. הלכתי לישון.
בלילה חלמתי שוב. אותו החלום, אם אני לא טועה. קצת קשה לי
להיזכר בזה עכשיו, מעבר לתחושה אותה אני זוכר היטב. התחושה
הטובה, הנעימה, אשר חלחלה לגופי בזמן החלום. הייתי אלוהים,
ידעתי מעל ומעבר לכל ספק, אני, אלוהים. עם הידיעה בה גם החום,
תחושת הנועם, האור, עמדתי בתוכו. הוא עטף אותי, שטף אותי בחום,
ידעתי שאני חלק ממנו, אלוהים. הרגשתי נפלא, בחלום, במציאות.
נקישות חזקות, צליליהן פיזרו את האור בפתאומיות, פקחתי את
עיניי. הבטתי מסביבי בבלבול. לא ידעתי, לא יכולתי לחשוב, מהו
מקור הרעש הזה, הדפיקות שהוציאו אותי מן החלום שלי, האוטופיה
שלי. לרגע הרגשתי כאילו משהו בי היה חסר, משהו שנשאר שם בחלום,
נלחצתי. הנקישות נשמעו שוב, נקישות חזקות שלא ידעתי לזהות את
מקורן. נעצרתי, במוחי חלפו מחשבות קודרות, משהו היה חסר לי,
יותר מתמיד, ולא היה לי מושג מה זה. שוב נקישות חזקות, דפיקות.
בחדר האמבטיה, כאשר שטפתי את פניי, נעצרתי מול המראה, דפיקות
נשמעו ברקע. מהמראה הביט בי אלוהים, הוא חייך אליי ואני החזרתי
לו את החיוך, שלי. הרגשה חמימה התפשטה בגופי, אך עדיין היה חסר
לי דבר מה, אבל מה? מה כבר יכל להיות חסר לי? לאלוהים? הדפיקות
נשמעו שוב, חזקות, חזקות יותר מאשר קודם. הדלת! "שנייה אחת"!
צעקתי ורצתי אל הדלת, לפתוח אותה בפני אלו אשר עמדו מאחוריה,
בפני אלו אשר באו לדרוש בשלומי.

עצרתי לרגע לפני הדלת, הבטתי על עצמי, רק שלא יהיה מישהו חשוב
מאחורי הדלת. הרי לא יהיה זה נאות למישהו בדרגתי, אלוהים,
לפתוח את הדלת לאורח מכובד כאשר הוא לבוש בפיג'מה לבנה ופשוטה.
מבטי חלף על פני המראה אשר הייתה תלויה על הקיר, ליד הדלת.
מעניין, מדוע תליתי אותה דווקא שם? ומתי? לא הצלחתי להיזכר.
חייכתי, עתה הרגשתי שלם, לא היה חסר לי דבר, לא עוד. פתחתי את
הדלת. מאחורי הדלת ניצבו שני אנשים לבושים בחלוקים בהירים,
כמעט לבנים, אבל עם נגיעה של תכלת. שני האנשים חייכו אליי,
בנימוס, ושאלו האם אני מכיר את האלוהים שגר כאן, בכתובת שלי.
חייכתי אליהם בחזרה ואמרתי שאלוהים זה אני. הצעתי להם להיכנס
לביתי, לשתות משהו, לדבר על נפשם. ישבתי אתם מאחורי שולחן
המטבח שלי. לפנינו, על השולחן, ניצבו כוסות תה. השיחה אשר
ניהלנו מזה מספר דקות, בהן ישבנו במטבח, אני ושני האנשים
החייכנים בחלוקים הבהירים, שני האנשים אשר לפני דקות מספר לא
הכרתי כלל, דעכה אט אט, נמוגה כמעט לחלוטין. כנראה שעניינם
בדברי אלוהים, בדבריי, דעך, מיצה את עצמו. התנצלתי וקמתי לאסוף
את ספלי התה הריקים אל הכיור. עשיתי זאת בחיוך, במיוחד לאחר
שעזרתי לשני אנשים למצוא את עצמם, את ייעוד חייהם. עמדתי עם
פני לעבר הכיור כאשר הרגשתי, פתאום, זרועות, ידיים על כתפיי
והם משכו אותי לאחור. הרגשתי את ראשי נחבט ברצפה, שמעתי את
צלילי כוסות התה אשר נפלו על הרצפה, ונשברו. הרגשנו עקיצה קרה
בצוואר, אני ואלוהים, ואת הכאב, הקיפאון, אשר התפשט בגופו לאט
לאט, תוך כדי שהוא עוטף אותנו בשמיכה קרה, שמיכת מוות. החושך
עטף אותו, את אלוהים, בשמיכה קרה. הרגשתי את הכרתי כושלת,
נעלמת. נראה לי שהתעלפתי.
כאשר התעוררתי מצאתי את עצמי כאן, בחדר הלבן הזה, לבוש בחלוק
בהיר, כמעט לבן, אבל עם נגיעה של תכלת, בדיוק כמו של אותם
אנשים אשר עזרתי להם אז, בבוקר. זה היה בוקר, נכון? הרגשתי
מבולבל. תהיה חלפה לרגע במוחי, היכן אני? בביתי האמתי, למעלה,
אולי? אם כך, מדוע המקום הזה נראה כל כך זר? כל כך קר?
מה? אתם עדיין כאן?! אתם באמת אנשים מיוחדים! שמעתם את כל
הסיפור שלי, עד סופו! עכשיו אתם מאמינים, רואים שאני לא
משוגע?! רואים שאני בסדר?! כמוכם! למה אתם שותקים? זה לא מנומס
לשתוק כאשר אלוהים מדבר אליכם. לא מנומס! אתם שומעים? אולי אתם
בכל זאת לא כל כך מיוחדים, בכלל לא מיוחדים! סתם אנשים! אני
אלוהים! שומעים?!
רגע! דופקים בדלת. אני צריך ללכת, תפקידי בתור אלוהים מחכים
לי, הרי היום זה היום של הברקים.