תקתוקי השעון בזווית של האוזן,
היו שם לרמוז לי שאין זה נצחי,
שעות אחרונות של חיבה גוססת,
חיבוק אחרון של חסד זמני.

מחוג שחלף על ספרה מיושנת,
שבה את הרגע לאט בעבר,
רגשות אחרונים של קרבה מתרחקת,
ליטוף אחרון של חסד נותר.

דקות אחרונות שנותרו לי בחדר,
מנעו את שנתי כרומזות על כיוון,
"חבקני, נשקני", בבכי ביקשתי,
רגע אחרון של חסד מתון.


חסד מתון, מתקתק אך מריר,
את הידוע מראש מנסה להסתיר,
שעון על הקיר,
נסה לרמות, לקנות בשבילי עוד כמה שניות,
מרגע שלא נמכר בחנויות,
חפש חניות, הנחות, אתנחתות.
אך המחוגים מתעקשים לרוץ למחר,
שמעולם לא נראה כה לא מפתה, לא מזמין,
לא מכיר בי, כצלע במבנה של בחיבה,
וחיש נולדת, ישות בודדת,
נסגרת דלת, נופלת דמעה.


שעון מעורר שצעק את הבוקר,
הוביל את הדרך לשדות היאוש,
אין לי דבר עוד מלבד אותו רגע,
רגע מנוח של חסד נטוש.