האנשים שעוברים במעברי חצייה,
ממש לפני שהרמזור מתחלף לירוק, תמיד נראו לי כמו סרט.
הם הולכים לאט לאט, בקצב שלהם.
למעטים בכלל אכפת מהנהגים שבוהים בהם. עוקבים אחרי אחרי כל צעד
שלהם.
אני זוכר פעם סרט אימה. של חיילת. אחת עם מדים ורובה והכל. אחת
עם מבט שובב וחצוף.
היא צעדה במעבר החצייה, והסתכלה לכל הנהגים בעיניים.
כשראתה שנהג רוצה כבר לנסוע, האטה את הקצב עוד יותר וחייכה
לעצמה בסיפוק.
אחד שם, במכונית ליידי, נראה ממש משועשע. כמעט ודמיינתי את
גלגלי המוח שלא מסתובבים ומתכננים את זה צעד צעד. כמעט ושמעתי
את הדיאלוג הפנימי שבו. כמעט ויכלתי לראות את הפסיכופטיות
בעיניו.
הוא נתן גז ונסע הישר אל תוך החיילת שהתעופפה לה כמה מטרים
למעלה בשמיים ואז נחתה בבום רציני על הכביש.
אנשים המומים נעמדו מסביבה, לא מעיזים לנגוע.
הסרט נהיה מותח. צעקות צורמות נשמעו מכל עבר.מזכירים לי
תרנגולת הנחנקת.
האמבולנסים האדומים לבנים החלו להגיע. אורותיהם מטילים צל
אדום. עולם אדום.
רעש מכוניות צופרות העיב על הצעקות והסירנות. כל עוברי האורך
הקשו על עבודת המקצוענים, בזמן שבהו בגופת החיילת מוטלת על
מעבר החצייה.
מכונית הנהג הפוגעה הוזזה הצידה והחיילת פונתה על ידי פרמדיקים
צעירים, עם מבט קפוא.
מעבר החצייה המוכתם היה כעת ממש מולנו. המשטרות זרמו לאיזור
ואנחנו כבר נסענו.

האנשים שעוברים במעברי חצייה, ממש לפני שהרמזור מתחלף לירוק,
תמיד נראו לי כמו סרט.
פעם, הסרט הסתיים מוקדם מדי, ולא היה ממי לדרוש את הכסף.
אלוהים, שם למעלה, סגר את הקולנוע, וכבר אין למי להתלונן.