קירות דירתי החדשה עירומים.
מחובתי להתחיל ולמלאם בתמונות.
בעצם, במבט נוסף, בהזכרות נוספת, כבר תלויה על הקיר למולי
תמונה אחת.
קיבלתי אותה במתנה מחברי הטוב (עמו כמעט ונותק הקשר מאז חזרתו
בתשובה ונישואיו. פרט למפגשים בודדים, בעיקר בשמחות משפחתיות
שלו, לא ראיתיו בשנים האחרונות).
בתמונה דיוקן אדם. מתואר בה פלג גופו העליון, על גבי רקע
אפלולי ולא ברור. תמונה סוריאליסטית משהו. במקום פרצוף, צייר
האומן, חור בקנבס, חור גדול הממלא את כל הקיפו של ראש הדמות.
רק בקצהו ניתן להבחין במעט שיער ובשיפולי הפדחת בקצותיה של
כיפה סרוגה.
איני חש בנוח עם התמונה. מדוע עלי לקשט את קירות ביתי בתמונה
בעלת סממנים דתיים? אמנם, גם אני, בדרכי שלי, מאמין. אך אני
נחבא אל הכלים, שומר את אמונותיי לעצמי, מתבייש בהן ומסווה את
מנהגיי. מפחד מתגובתם האפשרית של אחרים, חילוניים ודתיים כאחד,
לו היה נודע להם עליהם. כיצד יגיבו אם יזדמנו למעוני ויבחינו
בתמונה?
אני מוסיף להרהר ולהביט בתמונה. לפתע אני מבין כי מדובר בדמותו
של אחד מבניו של חברי. שמו כבר פרח מזיכרוני, בוודאי כבר גדל
מאוד מאז ראיתיו בהיותו תינוק.
לפתע אני מבין דבר בו לא הבחנתי עד לרגע זה, או שבחרתי
להדחיקו, בנו של חברי הוא בעל מום חמור מלידה. הוא נולד חלול
גולגולת ובלא עיניים! לרגע אני ממש יכול לדמיין את הפגר הריק
והתופח הזה מוטל ספון בעריסתו. במקום עיניים לו -  כתמי בשר
אדומים ולחים. לא חי ולא מת. גופו יתבגר אך אין בו נשמה, לעולם
לא יקרין חיבה.
אלוהים, על מה ביקש חברי לרמוז לי בתמונה זו? מזמן ידעתי כי
אני חי עטוף בבדידותי העקרה ואילו הוא חי בחיק משפחתו, ימיו
מלאים בפרטי הפרטים והחוויות הקטנות של גידול ילדיו. אולם רק
כעת התחוורה לי התמונה המזוויעה שפרטים אלו מדמים להקיף
ולהסוות.
מה גדול הוא חטאי! איך עמדתי מנגד כל השנים האלה? כיצד הותרתי
אותו בצרתו בבדידותו? מדוע לא עלה בדעתי להציע לו את עזרתי, את
חברתי! (אלוהים יודע כיצד יכולתי להושיעו, ובכל זאת...)