סוף החודש
אני אמורה לקבל כל יום. אפילו יצאו כבר הפצעונים שמעידים על
זה.
כל יום בודקת, כל יום מצפה.

עבר שבוע
עדיין לא קיבלתי. איפה האדום בתחתונים? איפה האורח החודשי שלי?
זה שבגללו נהרסים לי התחתונים, זה שבגללו צריך להסתובב עם
תחבושות מציקות שלפעמים אפילו לא עוזרות, זה שבגללו הנשים לא
יכולות להתייחד עם אף גבר, זה שמעצבן כשמגיע ומפחיד כשלא
מגיע... איפה הוא?
ואולי... אולי הוא לא יגיע? אולי יש סיבה? אבל לא, אסור לי
להתחיל לקוות, גם כי אף אחד מסביבי לא יחשוב שזה מתאים, וגם כי
אני לא בטוחה שזה יעשה לי טוב עכשיו, למרות שאני רוצה מאוד...
ובכלל, האורח האדום שלי עוד יכול להגיע. עוד לא עבר מספיק זמן
כדי שאהיה בטוחה שהוא כבר לא יגיע...

האומנם?

עכשיו מתחילה לחשוב אחורה: פתאום אני לא בטוחה שקיבלתי בחודש
שעבר.
יכול להיות שלא קיבלתי, חשבתי שזה מוזר ואחר כך שכחתי מזה?
אני לא מצליחה להיזכר...

עברו שבועיים
עכשיו כבר מותר לקוות: אולי אני בהריון, באמת בהריון! אני רוצה
להיות בהריון...
מדברת עם אבא. הוא אומר לי ללכת מהר לבדיקת דם.
"ואם זה חיובי?" אני שואלת, ויודעת כבר מה הוא יגיד.
"אז את יודעת מה צריך לעשות," הוא עונה. כן, אני יודעת מה הוא
חושב שצריך לעשות במקרה שאני בהריון - הפלה - ויש לו גם הרבה
הסברים...
אבל אני רוצה את התינוק הזה, אז אני אומרת לו: "אני לא
בטוחה... אני צריכה לחשוב על זה."
"אין מה לחשוב." אומר הוא בפסקנות.
"טוב, נחכה ונראה מה יצא בבדיקה." אני משיבה ומסיימת את
השיחה.
הולכת לבדיקה.

הבדיקה חזרה
אני הולכת לרופאה שתפרש לי אותה.
היא מסתכלת בדפים, מחייכת אלי, אני יושבת מולה, מתוחה, חרדה,
מתרגשת... מנסה לקרוא בעיניה את התשובה ומה היא חושבת על זה.
לא הייתי צריכה, כי מה שהיא אומרת מפרש הכל: "זה יצא חיובי,"
היא מחייכת, "אפילו חיובי מאוד- מאוד."
אני מסוחררת. מה עכשיו? לפי אבא שלי יש רק אפשרות אחת.
אני גם יודעת מה הוא יגיד: 'את לא אחראית, אפילו לא לעצמך, איך
תוכלי לטפל בתינוק? ובכלל, את רק בת עשרים, לא נשואה, אין לך
אפילו חבר! חכי, תגורי לבד, תמצאי עבודה, תהיי עצמאית, יהיה לך
חבר שנה - שנתיים ואז תחליטו ביחד אם ומתי אתם רוצים ילדים.
איך את רוצה עכשיו, בלי דירה, בלי עבודה, בלי בן זוג, לגדל
ילד? מה, תגדלי אותו ברחוב? תחיי כל החיים על הקיצבה שיש לך
מביטוח לאומי? איזה מן חיים יהיו לך? ולו? לא, זה לא מתאים
עכשיו. תחסכי לך את כל הצרות האלה. באמת. את יודעת שאני רוצה
רק בטובתך.' כן, אבא, אני יודעת. אני גם יודעת שאתה מדבר
בהגיון, אבל התשוקה לילד היא לא תשוקה הגיונית.
מי רוצה, בהגיון, להוסיף לעצמו עבודה? לשמור על ילד, להכין לו
אוכל וגם להאכיל אותו כשהוא קטן, לשחק איתו, לריב איתו, לסדר
לו את המיטה כל בוקר, לקחת אותו לרופא כשהוא חולה, לקחת אותו
לגן, להחזיר אותו מהגן, לדאוג שילך לבית ספר ושיעשה שיעורים,
להרדים אותו בלילה כשהוא קטן, וכשהוא גדול יותר לדאוג שילך
לישון מספיק מוקדם כדי שבבוקר יוכל לקום, לדאוג לו כשהוא יוצא
בלי להודיע או חוזר מאוחר, ועוד לא דיברנו על כסף... מי רוצה
את כל זה, בהגיון?
אבל אם כולם היו חושבים על כל הסיבות למה לא להביא ילדים- וכל
הסיבות הגיוניות לחלוטין (ילד זה עבודה ודאגה לכל החיים ומי
רוצה כל כך הרבה דאגות ועבודה?)- המין האנושי היה נכחד, כי לא
היו מביאים ילדים לעולם! או לפחות, נשים לא היו רוצות ילדים,
כי הגברים לא חייבים לטפל כל כך הרבה בילדים...
אבל למזלו של המין האנושי, אנחנו, הנשים, לא תמיד כל כך
הגיוניות כמוכם, הגברים. אנחנו רוצות ילדים כדי שיהיה לנו
מישהו לאהוב ולטפל בו (ואנחנו אוהבות את זה בדרך כלל), כדי
שיהיה מישהו שיאהב הכי - הכי אותנו, שנחנך אותו בדרכנו ושיהיה
חלק מאיתנו (ואלו הן לא סיבות הגיוניות לרצות ילד. יש רק סיבה
הגיונית אחת שאני מכירה לרצות ילד והיא - שיהיה המשך לגנים
שלנו, למין האנושי).
אני לא יודעת אם באמת כל, או רוב הנשים כאלה, אני כן.
"אממ... מה אני צריכה לעשות עכשיו?" אני שואלת את הרופאה.
"את צריכה לעשות אולטראסאונד. תקבעי תור לרופא נשים והוא יפנה
אותך."

אצל האחות במחלקת נשים
"אני רואה שאת בהריון. עכשיו נפנה אותך לאולטראסאונד כדי לבדוק
גיל הריון ודופק. אחרי זה תלכי לרופא נשים."
היא מדפיסה לי את ההפנייה ובינתיים אני אומרת - שואלת: "זה
הריון לא כל כך רצוי... אילו אפשרויות יש להפלה?"
"יש שתי אפשרויות להפסקת הריון," היא עונה, "אם ההריון בשלב
ראשוני, יש אפשרות של כדורים, שגורמים להפסקת הריון כמו טבעית.
זה לא חודרני, את פשוט לוקחת אותם כמה ימים ואחר כך את מקבלת
וסת. האפשרות השניה, אם ההריון בשלב מתקדם יותר, היא גרידה,
שהיא פעולה פולשנית, כמו ניתוח. את הגרידה אפשר לעשות גם
בשלבים המוקדמים של ההריון, אם את מעדיפה." היא מוסיפה בחיוך.
"תודה, אני מעדיפה את הכדורים." אני עונה.
"בכל מקרה, אם את רוצה להפסיק הריון," היא ממשיכה, "את צריכה
לגשת לועדה שתקבע אם יש לך סיבה מספיק טובה."
"אוקיי." אני לוקחת את ההפנייה לאולטראסאונד והולכת לקחת מספר
ולחכות בתור.

באולטאסאונד
אני נכנסת, נשכבת, חושפים לי את חלק התחתון של הבטן, מורחים
ג'ל ושמים את המכשיר. הוא לוחץ, כמעט מכאיב.
אני רואה על המסך משהו שאני מנחשת שהוא הרחם ובתוכו גוש ביצתי
שחור. אני חושבת שאולי זה העובר. מה, הוא כזה גדול כבר? ואין
דופק, אני לא רואה תנועה... מה, יש לי עובר מת? מת? מבקשים
ממני לעשות בדיקה וגינלית, כלומר להחדיר את המכשיר פנימה, לתוך
הנרתיק. טוב, מורידה מכנסיים, תחתונים, הוא נכנס. ושוב, אותה
תמונה. עצב. אני שואלת מה הוא רואה, אולי אני לא רואה נכון, או
לא מבינה את מה שאני רואה... הוא עונה:
"אני רואה פה שק הריון... אבל אני לא רואה עובר."
הוא ממשיך להסתכל עוד כדקה, אחר כך עובר להסתכל על השחלות שלי
ואומר שהן תקינות. הוא יוצא ונותן לי את התדפיס. אני שואלת
אותו מה זה אומר שאין עובר. הוא אומר שהוא לא יודע, אבל קובע
לי הפנייה לעוד שבוע.
שק הריון בלי עובר. מה זה אומר לעזאזל?!
האם יכול להיות שהעובר נפל ושק ההריון נשאר? אולי היה לי מחזור
בחודש שעבר, והוא היה רק יומיים במקום שבוע - ואני התפלאתי,
אבל שמחתי שהוא נגמר כל כך מהר. אולי זאת היתה הפלה טבעית? ושק
ההריון נשאר? יכול לקרות דבר כזה? אני אצטרך לשאול את הרופא
נשים.

אצל רופא נשים
אני באה עם התוצאות של האולטראסאונד.
שק הריון: 8 שבועות
רקמה עוברית: לא הודגם
(אלה כל הדברים החשובים.)
שואלת אותו מה זה אומר.
"זה אומר שהעובר לא התפתח. ההריון לא תקין. זה קורה לפעמים. את
גם ככה לא רצית אותו, נכון?"
אני מהנהנת, למרות שזה לא לגמרי מדויק...
"טוב," הוא ממשיך, "אז במקרה הזה את אפילו לא צריכה ללכת
לועדה. את עושה הפסקת הריון מסיבה רפואית. אני אפנה אותך עכשיו
למחלקת נשים ושם יקבעו לך תור לגרידה."
"גרידה?" אני שואלת בבהלה, "רגע, קודם כל אמרו לי שיש גם
אפשרות של כדורים, לא...? וחוץ מזה, באולטראסאונד קבעו לי
בדיקה נוספת עוד שבוע."
"8 שבועות זה כבר שלב מתקדם מדי לכדורים," עונה הרופא בנחת,
"ואין טעם לחכות עוד שבוע. אם בשבוע השמיני אין עדיין עובר,
ברור שמשהו לא תקין. עוד שבוע לא ישנה כלום. את יכולה לחכות
עוד שבוע או אפילו שבועיים, אם את רוצה, אבל אחר כך זה רק יכול
להיות יותר מסובך."
"ולא יכול להיות שמשהו ישתנה בשבוע הזה?" אני שואלת בשמץ של
תקווה.
"לא." עונה הרופא ומנפץ לי את החלומות. "אם זה היה שבוע שישי
אולי היה סיכוי, אבל עכשיו לא."
גרידה. אני יודעת מה זה גרידה. פותחים את צוואר הרחם ומגרדים
או שואבים את כל תוכן ההריון (אצלי רק שק הריון) החוצה.
לאמא שלי עשו את זה פעם. היא נכנסה להריון לא רצוי בגיל 17
ועשתה הפלה. אחר כך התחתנה, נכנסה להריון ועברה הפלה טבעית.
כשנכנסה שוב להריון, כבר קשרו או תפרו את צוואר הרחם, כדי
שהעובר לא יפול - וכך אני נולדתי.
אני חושבת שאני מבינה למה היו לה בעיות להחזיק הריון לאחר
הגרידה: בגרידה פתחו את צוואר הרחם בכוח וזה הסב נזק לשרירים
שם, נזק שגרם לכך שבהריונות הבאים צוואר הרחם לא יכול היה
להיסגר לחלוטין - וכך ההריון הופסק.
ואם גם לי יקרה דבר כזה? אם לא אוכל יותר להכנס להריון, או
להחזיק הריון בצורה טבעית? אם אשאר פגומה?
אני פוחדת מגרידה! ובכלל, סוף סוף התחלתי לחלום על ילד או
ילדה...
לדמיין אותו או אותה, את הקול שלהם, את הצחוק, את הבכי...
לחשוב על שמות... לבן זה יהיה דניאל ולבת? לקח לי המון זמן
לחשוב על שם לילדה שלי ובסוף מצאתי - אושר. אושר... וכמה
דמיינתי וכמה רציתי... ועכשיו כל החלומות התנפצו.
אבא ישמח. הוא לא רצה שיהיה לי ילד. לא עכשיו. (הוא בטח עוד
מרגיש צעיר מכדי להיות סבא, הוא רק בן 46...)

אחרי הגרידה
אני שוכבת במיטת בית חולים, עם כאבי בטן חזקים וחשק לבכות.
אבא לידי ואני לא יכולה לבכות, הדמעות לא יוצאות.
דניאל שלי... אושר שלי... כנראה עוד לא הגיע זמנכם.
אני מתגעגעת אליכם, ילדים שלי.