הוא ניצב בפינת הרחוב בין אלנבי לשינקין.
אולי נכון יותר להגיד ישב, אך עבורי הוא עמד שם כמו חפץ דומם.
כמו אחד הפנסים, החנויות, או פחי הזבל.
הפעם הראשונה שראיתי אותו הייתה ביום הראשון שלי לעבודה.
הלכתי מביתי לכיוון תחנת האוטובוס ברחוב שינקין. ושם ראיתי
אותו לראשונה. קבצן, כמו כל הקבצנים של תל אביב. אחד מאלה שאתה
חולף על פניהם באי נוחות או זורק לעברם עשר אגורות מתוך תחושת
חובה, ואז טופח לעצמך על השכם ומרגיש עם עצמך קצת יותר טוב
למשך שארית היום, הנה - עזרתי למישהו.
כשראיתי אותו בפעם הראשונה הרגשתי מין מחויבות לזרוק לו איזה
שקל. אולי למזל, אולי רציתי לחזק את הקארמה שלי - שהנה, אלוהים
יראה שאני אדם טוב ויסדר לי העלאה בשכר בחודשים הקרובים, או
אולי אפילו קידום. זה היא אקט של מחיובות ואנוכיות.
ואז נזכרתי בחברה שלי לשעבר, שהיתה חולפת על קבצנים בסלידה
גלויה ומספרת לכל מי שלא רצה לשמוע שהם בעצם עושים בוכטות על
גבם של אחרים, "ותאמין לי, מקבלים בסופו של דבר יותר מאיתנו".
אמנם לא הסכמתי איתה כשהייתה מעניקה את אחת מההרצאות שלה בדבר
הכנסתם של קבצנים, אך משום מה עברתי על פני הקבצן בהתעלמות
מאולצת, עיני רוצות להביט אך מוחי אומר לי שאין זה מנומס.
כשעברתי על פניו התעוררה בי הרגשת אשם.
הוא עני, מסכן, יושב בזוהמת הרחוב,מחזיק גיטרה ישנה ומלוכלכת
ופורט על מיתריה כאילו הוא עושה זאת לנצח.
אני לעומת זאת מתקדם לעבר עבודה חדשה עם שכר לא רע, במשרד נקי
וממוזג, עם מזכירה שתכין לי קפה ואולי יצא לי לזיין אותה מהצד
כשהעניינים יעשו יבשים בבית.
כל אותו יום במשרד אכלו אותי רגשות האשם, הרגשתי כמו ילד קטן
שהתנהג לא יפה ומפחד שאמו תגלה זאת,ואמרתי לעצמי שלמחרת בבוקר
אני אזרוק לו עשרים שקלים בשביל לא להרגיש רע עם עצמי.
כשחזרתי הביתה ראיתי אותו יושב באותה פינה, פורט על אותה
גיטרה, באותה תנוחה, עם אותה הבעת פנים. באותו רגע בחנתי אותו
באמת.
גבר צנום, בשנות החמישים בחייו, אך נראה מבוגר לגילו, עם זקן
לבן ועיניים ריקות הצפות בארובות שקועות - הוא היה עיוור.
לפתע גם שמתי לב לנגינה שלו. רכה ונוגה ומדויקת, נובעת מבדידות
ועצב אמיתי, שרק אנשים כמוהו, בשולי החברה, אלה שחיים ללא כלום
מסוגלים להרגיש. באותו רגע שלפתי מאה שקלים חדשים והנחתי אותם
בקייס הגיטרה המתפרק, וכיסיתי אותם בכמה אגורות וחצאי שקלים
שהיו מונחים שם. "ערב טוב שיהיה לך," אמרתי לו בקול שנשמע צרוד
וגבוה יותר משלי.
הנגן חייך חיוך שאולי היה נראה אמיתי אילולא היה נתמך בעיניים
כל כך ריקות.
לא ישנתי כל אותו הלילה.
למחרת בבוקר הנחתי בקייס הגיטרה עשרה שקלים.
"בוקר טוב," אמרתי לו והוא החזיר לי חיוך, שבאור השמש גם האיר
את עיניו, ונתן לו חזות שקרית של אדם מאושר.
כשחזרתי מהעבודה זרקתי עוד עשרה שקלים, והוא חייך מבלי שאמרתי
לו דבר.
כך זה נמשך לאורך כל אותה שנה. עשר שקל בבוקר ועשר בערב.
למדתי להבדיל בין חיוכיו של הנגן.
ישנו חיוך פשוט, חיוך רעב, חיוך שבע, חיוך שיכור, חיוך מרוצה,
חיוך מתגעגע. באותה שנה מצאתי לעצמי חברה חדשה, היא הייתה
דברנית וחמה, ולפעמים זה שיגע אותי. היא סיפרה לי יותר מדי, עד
שלא התחשק לי לשמוע יותר, וענתה על כל משפט שלי באריכות
וברצינות מייגעת עד שהתחשק לי לנער אותה ולגרום לה להפסיק. אבל
הסקס היה טוב וממילא לא ביליתי זמן רב בבית כך שזה לא הפריע לי
יותר מידי.
העבודה החדשה התגלתה כמעייפת ומשעממת, ואת רוב הזמן ביליתי
במשחקי רשת במחשב, במקום בעבודה אמיתית. אבל כנראה שלבוס שלי
זה לא היה איכפת, או שהוא לא שם לב, כי בכל זאת הוא העלה אותי
בסולם הדרגות ועד מהרה רכשתי טלוויזית 32 אינץ', מכונת כביסה,
ומכונית. לעבודה המשכתי להגיע באוטובוס.
החיים היו שגרתיים ומשעממים, השגרה השתלטה על הכל.
יצאתי מהבית בשעה מדויקת, נתתי לנגן כסף בשעה מדויקת, הגעתי
לעבודה בשעה מדויקת, חזרתי בשעה מדויקת. סכומי הכסף היו
מדויקים - עשר שקל בבוקר ועשר שקל בערב. עשרים שקל ביום שישי.
משכורת מדויקת, שכר דירה...
שני חיוכים כל יום.

באחד הימים יצאתי מהבית, הוצאתי את עשרת השקלים.
הקבצן לא היה שם.
המקום הריק שבו הוא ישב פעם זעק אלי בדממה,. היה לי כל כך מוזר
שזה לא בלט לאף אחד מלבדי.
באותו יום במשרד הבנתי את מה שהקבצן ניסה לומר לי.
אני - שיש לי הכל: עבודה, אוכל, בית, חברה, משפחה. לא הייתי
מסופק מחיי, וחייתי בכעס ושיעמום תמידי. לא נהניתי מחיי.
בעוד שהוא - שלא היה לו לא ראייה, לא אוכל, לא אהבה ולא בית,
מצא את הזמן לחייך חיוך אמיתי לפחות פעמיים ביום.
אני, שקיבלתי משכורת בעלת חמש ספרות, מצאתי את הזמן להתלונן על
שכר הדירה.
בעוד שהוא, קיבל עשרים שקלים ליום ולא התלונן על שכר הדירה
מעולם.
אני לא יודע דבר על אותו אדם.
אולי היה גיטריסט ארגנטינאי מדופלם שנסע לישראל בחיפוש אחר
אהבה ואיבד את כל כספו בהימורים ואיבד את ראייתו לעת זקנה.
אולי היה רוסי שניגן בקונסרבטוריום מפואר והלך לאיבוד בארץ
זרה.
אולי היה סתם ילד שאהב לנגן ומצא את עצמו חסר כל, ללא מקצוע
וללא עתיד, עם גיטרה והרבה חלומות.
אני לא יודע עליו כלום. אבל אני יודע.
שפינת אלנבי שנקין, תהיה עבורי תזכורת תמידית לכך שעלי למצות
כל יום עד תום, בהנאה וסיפוק. להסתכל תמיד על מה שיש לי ולא על
מה שאין לי, ולדעת - שעלי לחייך לפחות שני חיוכים אמיתיים כל
יום.