הסיפור שלי,

ההתחלה הייתה כל כך יפה.
מלאה באהבה, טהורה, עזה כסערה.
ימים חלפו, משברים תמו.
אך האהבה בשלה, נותרה חזקה.

עם חלוף השנים, הכל השתנה.
האהבה נותרה, אך נוספה לה האכזבה.
כמה טיפש אדם יכול להיות,
כמו ללכת על חבל דק בעיניים עצומות.

חוסר התחשבות, רגזנות, יהירות.
חשבתי כל הזמן על עצמי,
הכל הסתכם ב "אני... אני, עצמי, אנוכי"

כשסוף סוף הוארו עיניי,
היה מאוחר מדי.
החיים הפנו אותנו לדרכים שונות,
ארוכות מהנות וממצאות.
מקומות קסומים, חופים בתוליים, מפלים עצומים.
אך רחוקים אחד מהשני.

ועכשיו הכל נראה חסר ערך,
השמיים אינם כה כחולים,
החופים אינם כה זהובים,
ומי הים אינם כה תכולים.
השחפים הפכו לנשרים,
עצי הקוקוס לזרדים מתגלגלים,
והדולפינים... לכרישים אימתניים.

יושב על סלע קטן בחוף הים, בסוף העולם.
ראשי אינו מפסיק לחשוב,
ידי אינה מפסיקה לכתוב.

על העבר איני מפסיק לחשוב...

נהגתי להתעסק בדברים שטחיים, חסרי משמעות.
איתך, הכל נהיה הרבה יותר עמוק.
אך לי הייתה חסרה הסבלנות.
הסבלנות אלייך ולסובבים אותי,
לכל מה שקורה סביבי.

ומי מפסיד? רק אני.

לגבי האהבה?
הלהבה עדיין בוערת, קטנה, אך אינה דועכת.

אומרים שהכל חוזר כמו בומרנג,
אך כשהבומרנג הזה חזר, גיליתי שהוא גדול וכבד מדי.

כנראה שכל זה מגיע לי,
וכבר אין "אני... אני, עצמי, אנוכי",
חושב על כולם מלבד עצמי.

הלהבה? עודנה ישנה, שומר עליה מכל משמר.
אש תמיד מחכה שתבואי ללבותה.
"מים רבים לא יכבו את האהבה, ונהרות לא ישטפוה".

להתקשר? את בטח כבר ישנה.
או שאת ריחך מישהו נושם לרווחה.

עכשיו אני מבין את התחושה שנתתי לך להרגיש,
איך סבלת את זה? זה כל כך מתיש...

השמש כבר נבלעה בים, ואת מקומה תפס הירח.
כמה זמן אני יושב כאן? רק אלוקים יודע.

הכל מסביבי נראה מושלם, נפלא.
אך ליבי... שממה!!!

כאב... כאב, זהו מחירה,
זהו מחירה של האכזבה...

האכזבה מעצמי...