הסתכלתי בשעון שעל מפרק ידי. השעה הייתה 10:10. לא יכול להיות,
חשבתי. הוא כנראה נעצר. הסתכלתי שוב. ראיתי כי השניות לא
עוברות. שיט. שוב נגמרה לו הסוללה. אוף, רק לפני שבועיים
החלפתי לו אותה. מסתכלת על השעון של הפלאפון. 22:10. איך זה
יכול להיות?! למה גם הוא נעצר עכשיו?! מעיפה מבט שני, הפלאפון
נכבה.
השעון מעל הדלת הורה עשר ועשרה. עכשיו באמת התחלתי להבהל.
עברתי על כל השעונים בבית. גם השעון שבטלוויזיה, הכל.
בכולם השעון נעצר עם המחוג הקטן על המספר עשר והמחוג הגדול על
הספרה 2. כולם נעצרו בשעה 10:10. איבדתי את עצמי. לא מבינה איך
זה יתכן.
נבהלתי, צרחתי, רצתי. לא ידעתי מה לעשות. למה דווקא השעה הזאת?
למה הוא נעצר כך?
יצאתי מהבית וטרקתי את הדלת מאחוריי. אין אף אדם בבית, נותרתי
לבדי, ויצאתי בלי לנעול אפילו. לא חשבתי על זה.
יצאתי לרחוב, חיפשתי אנשים שיוכלו להגיד לי מה השעה, אבל הרחוב
היה ריק. התדפקתי על דלתות הבתים שסמוכים לביתי, קראתי לשכניי.
אף אדם לא ענה, כאילו כולם נמחקו מהעולם. נכנסתי לאחד הבתים,
בדקתי את השעונים. כולם תקועים באותה שעה. צעקתי.
נכנסתי לבית אחר ושוב בדקתי בכל השעונים בו מה השעה. גם בבית
הזה וגם בבית שאחריו כל השעונים נעצרו על השעה עשר ועשרה.
צרחתי, עד שנגמרו בי כל הכוחות, עד שנגמר לי החמצן. פתאום...
נפלתי.
התעוררתי על הרצפה בחדרי, אחרי שנפלתי מחלום כה הזוי שבו כל
השעונים נעצרו בדיוק בשעה עשר ועשרה, השעה בה הלכת ממני.
שעת מותך.