שביל בצד מסילת הרכבת
מרחוק האופק שחור,
שביל בצד הפרחים שבדרך
מתפוררים, מקלפים את העור

הולכים עירומים על מסילת הרכבת
דורכים על קוצים, הם שורטים את העור,
הולכים עירומים הילדים שבדרך
רואים מולם את העורב השחור

לאן נעלמו הימים
בהם זרחו בין ציפורים?
ולמה נלקח שם הצחוק?
למה אבד העבר הרחוק?

גבעת האפר ממתינה
מתחת לשמים השחורים,
גבעת האפר מלאה,
פעם עוד היו בה חיים...

שביל בצד מסילת הרכבת
הנושבת אל סוף החיים,
שביל בצד הפרחים שבדרך
נבולים ילדים קטנים

לאן נעלמו הימים
בהם זרחו בין ציפורים?
ולמה נלקח שם הצחוק?
מתפוררים, מקלפים את העור...