קראו לה אנדריאנה טלמור.  בעצם... אולי לא טלמור? אולי זה היה
טלמון או תדמור - אני לא ממש זוכר, יכול להיות שאפילו היה שם
מקף בין ה "טל" ל "מור"... כן... בטוח היה שם מקף, כי אני זוכר
בפירוש את נטע בר-און מתעקשת שהיא תהיה הילדה היחידה בכיתה עם
מקף בשם ובשום-פנים-ואופן היא לא מוכנה שיהיה עוד אחד כזה
"במיוחד אם הוא במקרה בת".  אורי נס-הרים כתב לנטע פתק שאם היא
תתמסר לו פעם אחת בלבד, הוא יהיה מוכן לוותר על המקף או על
ה"הרים", על-פי מידת ההתמסרות.  נטע מעולם לא ענתה לאורי על
הפתק.  אני יודע, כי אורי נס סיפר לי את זה בעצמו בלוויה של
דורית חי-טוב.

לא יודע למה נצמדתי למקף ההוא, המחשבות שלי מתרוצצות הלוך ושוב
בין כאן לסיפור שהיא מספרת.  עברו עשרים דקות ועכשיו זה הקטע
של הטישו - היא מספרת על מה שקרה באותו ערב:
"עמדתי שם ליד השולחן, עם כל החברות שלי.  לבשתי מכנסיים לבנים
וחולצה ורודה שדוד שלי הביא מפאריס, עם תחרה רקומה בצווארון
ובשרוולים"  תוך כדי שהיא אומרת "צווארון" ומרפרפת על הצווארון
שלה, אני מזהה איזו ר' מתגלגלת לא מכאן... משהו שלא מתאים
לדמות הבלונדינית.

"ומה קרה אז?"
"אני קולטת אותם עומדים וצוחקים ומביטים עלי במין מבט כזה של
בנים... מבט חרמני כזה שכבר הייתי מורגלת אליו, אבל הפעם זה
היה מבט שונה, רווי תככנות ואלכוהול."
"חרררמני...", "מורררגלת..." שוב הר' הזו... מעין שילוב של
ניסיון להסתיר משהו, לכסות אותו בעזרת הדגשה אקזוטית שתרחיק את
תשומת הלב מהתוכן.

שוב היא בוכה... "הבכי גוזל המון זמן טיפולי" אני חושב לעצמי,
חייבים לשים איזה שלט בחוץ "נא לא לבכות בחדר הטיפולים"
או-משהו-כזה.  מאז שפיתחתי והתחלתי לטפל בשיטת "העלמת טראומות
בארבעים וחמש דקות", לא היו הרבה מקרים של בכי. אין גם כל כך
הרבה זמן לזה. כל המטופלים שהגיעו לקליניקה שלי היו כבר
מבושלים לגמרי: נכנסים, מספרים בקצרה על הטראומה, עוצרים רגע
לפני ויוצאים אחרי שלושת-רבעי השעה נקיים, מאושרים ועליזים,
כאילו לא קרה כלום. לפעמים, כשמישהו הגיע עם מצבור טראומות,
הפרוצדורה הייתה קצת יותר מסובכת ודרשה עוד מפגש, אבל זה לא
השפיע על תזרים המזומנים של הקליניקה - אני גובה לפי טראומות,
אין הנחות ואין כפל מבצעים.  כמובן שאני גובה מראש, כמו זונה.
קרה כבר שמטופלים לא זכרו על מה הם בכלל אמורים לשלם.

"אחד מהם... אני לא זוכרת איך קראו לו, ניגש אלי עם כוס יין
חד-פעמית כזו," היא ממשיכה. הוא היה די נחמד, דיבר נעים, את
הקול שלו אני זוכרת היטב... אבל לא הייתי בקטע שלו בכלל..."
שוב בכי. "הוא מלמל משהו על איזו התערבות עם החברים שלו ולמרות
שלא נגעתי עד אז באלכוהול - הסכמתי לשתות. אני לא יודעת עד
היום למה הסכמתי... איזו טיפשה הייתי... איזו טיפשה!" והיא
מתרסקת לתוך חופן הטישו שוב.

אנדריאנה טל-מור.  זהו, אני ממש ממש בטוח שככה קראו לה.  איך
אני כל כך בטוח? כי ככה - הזיכרון שלי לפרטים זניחים עובד
מצוין. קראו לה אנדריאנה וזהו, חבל להתעסק עכשיו עם שמות משפחה
ומקפים, כי אנדריאנה איך-שלא-קוראים-לה יושבת עכשיו מולי,
בוכה. מוזר שהיא החליפה גם שם פרטי וגם שם משפחה... מילא שם
משפחה - אולי התחתנה עם איזה איל נדל"ן מגלומן וחיה בטקסס, או
במיסיסיפי עם אבא דוב, ומלא מקפים קטנים, והרי ברור שאי אפשר
לחיות בשקט ובשלווה במיסיסיפי כשקוראים לך "אנדריאנה". למחסלת
הטישו שמולי קוראים... קוראים... (אני מעלעל בכרטיס שלה) מיירה
נילסון-ריסט, אבל זה לא מפתיע אותי - הם בדרך כלל מגיעים בשם
בדוי ומשלמים במזומן - כמו אצל זונה, כבר אמרתי?

האמת היא, שהשיטה שלי להעלמת טראומות היא מאוד פשוטה - תמיד
התייחסתי לטראומה כמו קמט מתחת לעיניים, או כתם עקשן על מפה
מהודרת - הידיעה שהוא שם, מעצימה אותו ומגדילה אותו למימדים
דמוניים.  כל מה שצריך זה אבקת כביסה טובה וטכניקת הדחקה - וזה
בדיוק מה שאני נותן להם - מכבס להם את הטראומות והם משלמים...
הו כמה שהם משלמים... יותר מדי טראומות, מעט מדי זמן.

היא נרגעת וממוללת את הטישו...
"תמשיכי בבקשה," אני דוחק בה בעדינות.
"אז שתיתי את היין, ואחריו עוד כוסית חד-פעמית כזאת מפלסטיק -
הבחור הזה היה כל כך משכנע... ואחרי הכוסית השנייה, הוא הציע
לי קוניאק שהיה מר ועם טעם של עץ, אבל החליק בגרון ועשה נעים
בגוף... ואח"כ... אני לא ממש זוכרת כמה עוד שתיתי, אבל אני
זוכרת את ההרגשה הקלילה והמשחררת... פתאום הרגשתי מרחפת...
טהורה, נקייה... ואז... אני זוכרת שהקאתי על השטיח של בעלת
הבית - שנים שאני מנסה להיזכר איך קראו לה... שנים זה חוזר אלי
- הבושה הזו ואני לא מצליחה...  לא מצליחה..."
"קראו לה נטע" אני שומע את עצמי מפיל הברות בראש. "נה - טה"
(בום בום). "נטע בר-און, עם מקף באמצע והשטיח הזה היה ירושה
מסבתא של אבא שלה".

פאוזה.

היא מביטה בי כאילו נזכרת במשהו, אבל ממשיכה מייד - השעון
הגדול מולה מראה שנותרו עוד פחות מ-20 דקות.
"פתאום נזכרתי עכשיו..."  פאוזה נוספת, עוד 18 דקות. "פתאום
נזכרתי ששבועיים לפני זה, אחד מהם אמר לי בהפסקה שהוא חולם עלי
כמעט כל לילה חלומות ארוטיים... מוזר... לא זכרתי את זה... אני
חושבת שקראו לו יריב, או יניב... הוא לא היה בכיתה שלי,
יריב... כן... כן... יריב - בלונדיני, נמוך כזה, אבל שרירי
ונראה חזק.  מעניין למה פתאום נזכרתי בחלום שלו אחרי כל כך
הרבה שנים"
16 דקות, טיק-טק, טיק-טק.

אני משרבט משהו בבלוק הצהוב, מוסיף לרשימה ההולכת ומתארכת:
"גבינת קוטג', קילו ברוקולי, שני ראשי שום, שמן זית". "ומה קרה
אז?" אני שואל מבעד למשקפי הבי-פוקל החדשים שלי, עם הפס באמצע,
כמו של זקנים.
"אחרי שהקאתי, הם הציעו שילוו אותי הביתה ולא הייתי מסוגלת
להתנגד - מה כבר היה לי לחשוש? הכרתי אותם כל כך טוב ובמילא
החולצה שלי התלכלכה ורציתי הביתה... לאמא...".  שוב בוכה. מה
אני עוד צריך?  מוסיף "קרטון טישו" לרשימה ומביט לרצפה, מאפשר
לה מרחב תמרון רגשי מוגבל ונמנע מקשר עין.

13 דקות ועוד כמה שניות.
"היריב הזה אמר שהוא מכיר קיצור דרך המגרש של בני-עקיבא וחורשת
האורנים, ואני נגררתי אחריהם כמו כבשה.  קפצנו מעל איזו גדר
שהייתה שם והחולצה שקיבלתי מדוד שלי נקרעה וכל החזייה שלי
הייתה בחוץ... אני זוכרת שלא ממש היה אכפת לי ששלושתם הסתכלו
על... " היא משפילה מבט. "דווקא די נהניתי מזה - פתאום הייתי
מלכה בלתי מעורערת... אתה מבין?"
אני מהנהן... בטח שאני מבין - את היית המלכה, אני הייתי עבדך
הנרצע וכל כך רציתי למרוד.

"ואז.. אחד מהם התחיל למשש אותי והרגשתי שאני קפואה.. לא יכולה
להתנגד... הוא ניסה להוריד לי את החזייה, אבל לא הסתדר, אז משך
אותה למעלה בכוח ואח"כ פתח את הכפתור במכנסיים הלבנים... ואני
שוכבת שם על מחטי האורן הדוקרות ורוצה הביתה, לאמא"9 דקות.

ברור שגם על עצמי ניסיתי את השיטה שלי, איזו שאלה? אני הייתי
שפן הניסויים הראשי של עצמי - את כל הטראומות של עצמי הצלחתי
למחוק לחלוטין, את אלה שלא רשמתי לעצמי כבקרת ניסוי, אני אפילו
לא מסוגל לדמיין, רק יודע שהיו שם כמה כבדות משקל...  רשמתי
הכול על שלושה דפים, שמתי במעטפה חומה ואטומה, חתמתי בשעווה
והנחתי בכספת בבנק, שמא יום אחד אזדקק לה. אני זוכר כמה זך
וטהור הרגשתי אחרי הטיפולים שעשיתי לעצמי - כמו ילד בבית-ספר
יסודי שחוזר הביתה עם מבחן מוצלח במולדת בתיק, עוצר רגע על יד
חרצית צהובה כדי לראות חרק שחור שמטפס עליה - נפעם ומתרגש מטבע
כל כך בנאלי.

"אני זוכרת שאמרתי להם שאני לא שותה אלכוהול ושלא יחשבו שאני
ככה כל הזמן - הם לא דיברו, רק הביטו בי במין מבט כזה אטום...
אני גם זוכרת שהייתי צריכה להתפנות ואחד מהם, לא זוכרת מי, אמר
שאני אגש הצידה והוא ישמור לי שאף אחד לא יציץ - זה נורא הצחיק
אותי... חורשה, לילה, חושך, מי כבר יכול להציץ? מה כבר יכול
לקרות?"

"היא טועה..." אני חושב בעיניים מושפלות - הפיפי היה אחרי ולא
לפני.  מצייר חיפושית בבלוק הצהוב.

"ואז הם כבר ניצלו את זה שהייתי עם מכנסיים מופשלים והורידו
אותם לגמרי... גם את התחתונים... אבל לא את החזייה - את זה אני
זוכרת בבירור - את החזייה הם השאירו ואני שוכבת שם על המחטים
ורוצה הביתה ושום קול לא יוצא לי והכול מסתובב ומעורבל"

"מעורררבל" - שוב הר' המגוננת, אני לא זוכר את הר' מאז, אבל
את המקף אני זוכר בבירור.  את המקף ואת ההרגשה שאני סוף-סוף
הולך להשתחרר מעול מלכותה השחצנית.
השעון מתקתק. "ואז..." היא ממהרת ומוותרת על סימני הפיסוק
והעיצורים והפאוזות והטישו והזיכרונות. "ואז..."

"הפסיקי עכשיו!" אני מצווה, בכף יד פרוסה מולה: "עצרי!!"
רגע לפני. שנייה טרם הזיכרון המוחשי משתלט על ארבע הדקות
שנותרו.  זו מהות הטכניקה: להגיע עד מילימטר לפני הנקודה ממש
ולעצור - לרתום את המודעות כדי שתחזיק מבעדנו מלקפוץ לתוך
התהום. להמתין רגע על הסף, להביט פנימה ולהחליט לא לקפוץ...
חוויה של עצירה מוחלטת.
היא נרתעת, זה ברור...  פתאום ציווי החלטי שמותז לעברה מתוך
שלוות תיקתוק השעון שמולה - שלוש דקות.  היא לא מורגלת
במילוי הוראות.
"עכשיו... " אני אומר לה בטון של מדריך ירי במטווח "אני רוצה
שתניחי את הטישו על השולחן, תעצמי עיניים, תשלבי ידיים חזק,
ותחשבי רק על דובים לבנים - רק דובים לבנים - רק דובים לבנים.

היא מצייתת.
אני ניגש מאחוריה ומצמיד לה את האלקטרודות לרקות, מוודא מקרוב
שהבלונד הוא אותו בלונד והעורף - אותו עורף חרסינה שנצרב
בזיכרוני לעולם מאז ששכבה על הבטן על מצע מחטי האורן.  מכוון
את המכשיר ל 24 ג'אול על פי הטבלה: "נקבה, בת 60, 45 קילו,
טראומה בדרגה 8 מתוך 10".
לוחץ על הכפתור ומחזיק 5 שניות - הנורה האדומה נדלקת, כבה, אני
מסיר את האלקטרודות, אוסף את הטישו וזורק לפח, סוגר את בלוק
הכתיבה הצהוב עם הרשימה למכולת שנראית כמו חרקים זוחלים, מפנה
אליה את הגב ומיישר את הכריות על הספה, מארגן את החדר עבור
המטופל הבא, אומר לה "סיימנו".
כשאני מסתובב חזרה, היא איננה - מעטפה חומה מונחת על השולחן,
עליה כתוב בכתב מסודר:
               עבור:
                  ד"ר זכרוני-קם
               מאת:
                 אנדריאנה טלמור.