הייתי רוצה לכתוב אגדה. כזאת שאוכל להקריא מבלי להניח אצבע על
אבריי הפנימיים בעודך מביט בדומיהם מונחים על הדף בתפזורת.
כזאת שאוכל לשלוח מהשמיים שלי הישר אל שלך, בלי להאלץ להביט בך
ארוכות לפני שארפה את האחיזה, בלי לחשוש שמה העננים יפילו פסיק
או נקודותיים ארצה, כשיעברו בשמיים לא לי ולא לך.

החורף ההוא היה חורף. באמת, באמת ובלי סילוף עובדות לטובת
הקסם, הוא היה החורף המדויק ביותר שנולד אי פעם, ורק הוא מסוגל
להיות חורף סתם, בלי תואר לשם ציורו בראשינו, ולא היה אדם
בעולם שלא ידע זאת.
הוא היה רוחות מורגשות בקושי רב, הוא היה סופת מטריות אבודות.
נעליים משייטות ברחובות אבן וטפטוף קל שהיה חומק מעינינו לולא
הסגירוהו הבגדים המנוקדים, רעמים בתוך ראשי האנשים והדים
מרוחקים ומרומזים, אבל תמיד בעת הנכונה, ולא היה בו רגע שיינתן
לאדם זר וזה יחשוב פעמיים על רמת חורפיותו.
גשם שוטף רחובות עיר שאינה מזדהמת לעולם, רוח עוקרת כפר
מיסודו, שלג הופך עמקים לבריכה בוהקת בלובן מעוור והרים למקום
בו אדם בורא את העונה בלי שיהיה בכוחו או ברצונו, וקור חד בכל
קמצוץ אוויר.
אין תיאורים ממשיים להצגתו, בשל היותו הוא, תאלץ להעזר
בדמיונך, אתה, המאמין לי כשאני אומרת שנצא לחפשו ביום מן
הימים, ונשהה שם עד שלא נאהב עוד חורף. כמובן שעליך יימאס
העניין שבועות, אולי גם שנים, לפני שאגיע לאותה הנקודה, אני
עלולה להשתקע בו ולא לשוב לעולם, ולך אין זמן להתלבטויות שלי.
סיכון לא מבוטל טמון באותו חיפוש, ועם זאת ברור לשנינו שהחיים
יהיו יפים יותר אם לא נוותר עליו.
פעם גם אני האמנתי כשאמרתי.

אתה יודע מה? אני חושבת שהכל מציאותי מדי בשבילי ובשביל החזון
המעוות שלי, שלעולם לא אהיה ולו רק בגלל החוסר בנתונים עמם
הייתי אמורה להוולד, או שהיה עליי לרכוש בשנות התבגרותי.
כשיש לי קצת חורף ואני מחפשת אחר התיילדות שלא נמצאת בהישג
ידי, אני מרשה לעצמי להאמין שאלו אותם הברקים, בשמיים של כל
אחד מאיתנו.