מספרים על חייל אחד זר בעיר מוכרת. אותו חייל כל הזמן הלך עם
הנשק עליו, ואני אף פעם לא הבנתי למה. הוא גר בקצה העיר ואף
אחד לא ממש ידע מה מעשיו, מה הלך רוחו או כל דבר אחר שנגע
אליו. מספרים שהוא חזר עכשיו לעיר לאחר מלחמה ארוכה. אני משער
שאתם שואלים את עצמכם מאיפה נודע לי הדבר, אז אני אוכל לגלות
לכם שהוריי מעט רכלנים, שומעים שמועה אחת ומעבירים הלאה אחרת,
אבל אל תגלו להם שאני אמרתי לכם. אני ילד קטן וכמו כל ילד
בגילי גדלה עלי הסקרנות והייתי חייב לדעת את הסיפור האמתי
לגביו. באחד הימים, לאחר סיום שעות הלימודים, החלטתי שזהו
הרגע, אני לא יכול עוד להתאפק וזהו הרגע הנכון לבדוק את סיפורו
של החייל, אפילו משהו אחד, קטן, רמז, משהו. באותו הרגע יצאתי
מדלתות בית ספרי וניסיתי לשכנע את חברי מנחם לבוא איתי לבקתה
של החייל, אבל מנחם? לא. מנחם יותר מדי פחדן ומסוג האנשים שלא
זזים מהשיעורים, אתם יודעים, איך קוראים לזה בימיכם? חרשנים?
הייתי אומר שאפשר להגדיר אותו כך. לא משנה, אני פשוט חייב
לבדוק את העניין! אני הולך וזהו.
חזרתי לביתי, הנחתי את הילקוט ויצאתי די חפוז מביתי אשר במרכז
העיר. אני יוצא בשבילים אל סוף העיר, פוגש בדמויות רבות, אך
חולף לי על פניהן, אין לי אף לא רגע לבזבז, אני יודע שזהו
הרגע. אני משיך לי בדרכי ולאט לאט מתחילים לצוץ להם הסימנים
לבקתת החייל והיציאה מהעיר. פתאום נגלים לעיניי הקטנות עצים
גבוהים וגדולים כל כך ואני חושב שמימיי עוד לא ראיתי דברים
שכאלו. התחלתי לפחד. השדרה שהייתה אט אט הפכה לשביל עפר בוצי
וחשוך. אור השמש היה מוסתר כמעט במלואו מצמרות העצים. קולות של
חיות רעות נשמעו באזור, ואני? חסר אונים בדרך שאין לתאר אותה.
התחלתי ללכת לאט, פחדתי. ופתאום מופיע מולי המבנה, אור חלש
ביותר מגיע מעבר לחלון זכוכית עבה. נהיה לי קר כשהגעתי לפתח
הבית. אווירה קודרת סבבה את הבית, כל קולות החיות שבחוץ, העצים
ושאר הדברים אמרו לי ברח, אך דווקא ברגע זה קפאו רגליי. אני
חייב להודות, יצר הסקרנות שבי בער. הקשתי על הדלת 3 פעמים
ולאחר הנקישה השלישית נשמע קול ירי. דקה דומיה. קפאתי במקומי
ונוזל חם ירד במורד רגלי... ברגע זה כבר לא חשבתי, נסתי מהמקום
ככל שרק יכולתי ולמקום הלא נודע אליו נשאו אותי רגלי. בום!
מסתבר שברגע בו התחלתי לרוץ, הגעתי לעומק היער.
כל זאת לא ידעתי, זה מה ששמעתי מדמות אחת כשהחלה לחזור אליי
ההכרה. לבסוף פתחתי את עיניי. ראיתי נער מבוגר, אדם מאוד פשוט
במלבושיו, אדם תמים ומבטו תמיד הופנה מטה. הבטתי בחדר בו
התעוררתי. הסתבר לי שהבית כולו חדר אחד הוא. היה שם מעט מאוד
כזכור לי: שולחן אחד מעץ עתיק המכוסה בערמת מכתבים, אח פשוטה,
אולי כמה כלי אוכל ורובה מפואר אחד. לא ידעתי בדיוק מה קורה,
אבל הדמות החלה לשאול אותי כל מיני שאלות: מי אתה? מה מעשיך
כאן? איך הגעת? לא הבנתי כל כך מה נאמר לי, הייתי עוד מעט
מטושטש ולא יכולתי לדבר הרבה. הדמות הבינה את מצבי והביאה לי
את מעט המרק שהיה לה ופצחה עמי בשיחה: "שמע ילדי, מקומך לא
כאן. אני חייל בודד וגורלי לחיות כאן לבדי, נבדל משאר בני
העיר..." את כל הדברים הללו כבר הצלחתי לשמוע ולהבין. שמחתי
בלבי שמצאתי את האדם הנכון אבל לא הייתי שמח באמת. מעולם לא
ראיתי עצב גדול כל כך על פניו של אדם אחד. בעצם, אולי רק
בהלוויה של סבא של מנחם. אז קטעתי אותו, התנצלתי. תמימות של
ילד נשברת כנגד מראה שכזה, וגם אני לא יכול להתעלם מהדבר.

"נעים מאוד להכיר", אמרתי, "אני משה, ילד ממרכז העיר. שמעתי
עליך שמועות רבות ולא יכולתי שלא לבוא ולשאול אותך בעצמי".
כאשר אמרתי את המילים "מרכז העיר" ראיתי את החייל פוצח בבכי.
הוא אמר לי "ילד, אתה פשוט לא מבין. עברו עלי אירועים רבים
וראיתי מראות שאתה לא יכול לדמיין. אתה הראשון שבא לבקר אותי
מזה שנים..." ברגע זה לא יכולתי עוד וקטעתי אותו בשנית "אבל
מדוע? תמימותך גדולה מזו שלי, עינייך הבהירות והעמוקות מסמלות
על כאב רב כל כך ולא מוצדק, קשה לי מאוד עם סבלך, עד שעיניי
החלו דומעות גם הן. אולי אני הראשון וילד לא יכול להבין הרבה,
אבל אולי, אולי אני הוא זה שיוכל להקשיב לך? אולי כדאי לנסות?"
טענתי. קול דממה דקה שרר בחדר, המבט של שנינו היה לצד האחר של
החדר, כל מילה לא הייתה נכונה לגמרי באותו הרגע. עד שהחייל
התחיל לדבר:
"פעם העיר הזאת הייתה אחרת, פעם הייתי נערץ כאן, אבל עכשיו? אף
אחד לא ממש מכיר אותי עוד באמת. לפני מספר שנים, לפני שעוד
נולדת, הייתה פה מלחמה מאוד גדולה. הרגשת הפטריוטיות הייתה
גדולה ואיתנה, ומבין כל הלוחמים האמיצים עם הלב הטהור אני
הייתי הטהור והאמיץ ביותר, אבל הסיפור שלי אולי מעט שונה.
כשהאחרים לחמו על הדגל אני לחמתי על שלום הממלכה ובטחון
הנסיכה, אני הייתי מאוהב. האם אתה יודע מהי אהבה, ילד?" שאל
אותי החייל. לא ידעתי מה לענות. אולי באמת לא ידעתי מהי. הנפתי
את כתפי באוויר כסימן האנשים שלא מבינים או לא מכירים את הדבר
הנאמר. הוא המשיך "אהבה היא הרגש החזק ביותר שהעניק אלוהים
לאדם כאשר ברא אותו, אפשר לומר שאולי בזה אנחנו נבדלים מכל
חיות הארץ. אנחנו לא רק מתרבים ילד, יש בנו הרבה יותר מזה".
לרגע נעצר החייל והשפיל מבטו. שאלתי מדוע נעצר ושוב שררה
השתיקה בחדר. הבנתי שכל עניין האהבה של החייל והעניין בכלליותו
לא קל כלל. לאורך השיחה עם החייל היו עוד קטעים כאלו, החייל
אדם מאוד חזק או שאולי לא היה רוצה לחשוף את חולשתו במלואה,
בייחוד לא בפני ילד קטן. הוא המשיך: "הרגשתי מאוים ורצתי לנקום
ולדרוש את הטוב ביותר בשביל אותה נסיכה. למען האמת? הייתי בקשר
עמום אתה, אך בכל זאת היה ניתן לקרוא לזה קשר. משום שהייתי
קצין בכיר בצבא יצא לי להתראות אתה מדי פעם. אם כן, כאשר פתחנו
ביומו הראשון של המלחמה הייתי להוט לנצח. לא הסרתי את הנסיכה
ממחשבותיי אף לא לרגע, כל נקירת כדור וכל צליל צווחה מסוים
מירי הרובה שבידי הזכירו לי אותה. חשבתי לעצמי שכל רגע שכזה רק
מקרב אותי אליה..."
ופתאום קטע עצמו החייל שוב וטען: "בעצם...אני לא יודע אם כל
סיפורי הקרבות הללו הם בשבילך ילד. החשיפה שלי כעת היא מהסיבה
שאין לי יותר אף אחד, אך לא באמת לקחתי בחשבון שאתה בסך הכל
ילד". נעלבתי מעט, אני מאוד בוגר לגילי, וחשבתי שמכל רגע של
עצבות נוסף של החייל או עוד קטע סיפורת של עלילות גבורה ואהבה
אני מתבגר אף יותר. בסופו של דבר הבנתי את דבריו ונתתי לו
להמשיך ואת תשומת הלב הראויה במקרים שכאלו. אמרתי: "לא, להפך!
דבריך מנעימים את זמני ואשמח אם תמשיך. אני מודע לכך שהסיפור
קשה מאוד, אבל אני רוצה להיות האחד שיהיה בשבילך כרגע". החייל
השיב בחצי חיוך והמשיך את סיפורו. "ימות המלחמה היו רבים ואותי
העבירו לחזית. לחמתי שבוע שלם ללא שינה, ללא מזון כמעט ללא
אמצעים לשרוד. אני משער שרק האהבה והתקווה השאירו אותי בחיים,
שני רגשות חזקים כל כך שאין ביכולת אף אדם להבינם, אלא רק לאחר
שחווה אותם על בשרו. בחלוף הזמן החלו הרגשות הללו להידרדר ועמם
גם מצבי הגופני. החיילים שהיו איתי בפלוגה סיפרו שתמיד חייכתי,
האמנם העובדה הבאה עלולה להישמע מעט אכזרית, אך אומרים שלפעמים
ספרתי את הקרבנות שלי כדי להתעודד קצת. אני חושב שכעת, במבט
לאחור, אני באמת אוחל להחמיא לעצמי ולהגיד שהייתי חייל טוב, אך
בניגוד אליי, רוב חיילי הפלוגה שלי נפלו כצאן לטבח וחלקם אף
נסו על נפשותיהם. בסוף השבוע הראשון ירו בי. פוניתי לבית
החולים המלכותי. כשקמתי משנתי הרגשה בידיה החמות של הנסיכה.
אני פשוט לא יכול לספר לך עד כמה מאושר הייתי, מגע כזה של
ביטחון וחום לא הרגשתי עוד בכל ימי חיי. לא הספקתי להגיב ומספר
רגעים לאחר שפקחתי את עיניי סיפרה לי הנסיכה שהיה לי מזל,
הקליע שנפלט לעברתי ממרחק של מטרים ספורים לא פגע בלבי, אלא רק
השאיר לי צלקת רוחבית לאורך החזה".
הוא שתק לרגע, במטרה להמשיך, אבל אני נבהלתי. לא היה זה קשה
להבחין בכך שהחוורתי מעט. החייל התקרב אלי מעט ושאל "אתה בסדר?
אתה נראה קצת חיוור"
"לא, תודה, אני בסדר", השבתי, "אנא, המשך את סיפורך". שוב סבב
אותנו אותו השקט המסתורי והמותח בחלל החדר. הייתי כל כך מסוקרן
ומתוח לדעת מה קרה אתו. גם לא הבנתי מדוע הוא נראה יותר כאוב
ככל שהוא ממשיך עם המקרה, ואף חנוק מעט בכל אותם רגעים בו הוא
מזכיר את הנסיכה. התחלתי לדמיין אותה, איזה סוג של נסיכה היא
הייתה. האם היא הייתה מאותם סיפורי אגדות שהיו מוכרים לי? האם
יפה היא מאוד? האם עשירה היא ובעלת מעלות רבות? מה מייחד אותה
כל כך? ובדיוק, למרבה הפתעתי, באותו רגע המשיך החייל את
הסיפור, כמשיב על השאלות שצצו במוחי באותו הרגע. "שמחתי לראות
שהנסיכה היא זאת שפגשה אותי וחיבקה אותי עם אור הבוקר", הוא
אמר, "לא שאלתי אותה דבר, לא שאלתי על המלחמה, בייחוד לא על
אותה חזית מאיימת או כל דבר שלא קשור בה. הרופאים באו. לאחר
מתן התרופות והטיפולים חזרתי לנוח מעט. קיוויתי שהנסיכה תהיה
שם ברגע שאתעורר מחדש. אני משער שמשאלתי נענתה, היא אכן הייתה
שם, רק שהפעם לא לבד. לא טרחתי לשאול, אולי פשוט לא הייתי דברן
גדול (לא לידה בכל אופן), הרופאים אמרו שרצוי שאני אסתובב קצת
בחוץ, לשאוף קצת אוויר ולהעביר את הזמן, משום שגם פגיעתי לא
הייתה חמורה במיוחד. הנסיכה ישר ששה לקחת אותי והאדם השני היה
לי לעזר מהצד השני.
אבל אתה יודע מה היה מוזר באמת, ילד?" שאל אותי החייל. לא
ידעתי מה לענות, זאת הרי השאלה שעליה ציפיתי לתשובה. מיד עם
פתיחת פי הוא המשיך את סיפורו. "היא כלל לא לבשה בגדי מלכות.
לא היה לה ואף לא סממן מלכותי או ייחודי אחד. היא הייתה כאחת
מפשוטות העם", ברגע זה התנפצו לי מספר דמיונות על אותה נסיכה.
"אבל אמרת שנסיכה הייתה היא", השבתי, "כאשר ראיתי את אותה
נסיכה בדמיוני, נראה היה שמרוממת היא מעל פני העם, ומיוחדת היא
עד שאנשים מכל קצוות הממלכה נלחמים כדי להגיע לראות אותה",
טענתי. החייל הנהן לאות הסכמה. הוא ידע שאני צודק וכעת החל
להסביר עצמו: "היא אכן הייתה מיוחדת, מיוחדת כל כך, בעיניי.
היא הייתה נסיכה, עלמה המרוממת מעל כל נשות העם במשמעותה אליי.
היא הייתה ממשפחה בעלת מעלות ומעמדות אך לא מצלע של מלכות".
מיהרתי להגיב: "אך מה לגבי בית החולים המלכותי?" שאלתי.
"מלכותי מלשון הפאר אשר נגלה אליי". הנהנתי.
"ומה לגבי המשך הסיפור? מה הוא האיש שהיה כנגדך אשר אתו באה
הנסיכה?" הסתקרנתי. היה נדמה לי שנגלתה דמעה מעיניי החייל
לעיניי. שאלתי לשלומו, הוא לא ענה. חיפשתי כוס מים בחדר ולא
מצאתי סימן לכך. חזרתי ושאלתי האם הוא חש ברע והיה מעוניין
להפסיק, הוא הבין שהוא שתק זמן רב מדי והרגיש שיש עליו להמשיך,
לפחות עד שיגמור את הסיפור. "יצאנו שלושתנו אל הפרוזדור, פניתי
אל הנסיכה ושאלתי: 'הלא תכירי לי את האדם שהבאת אליי?' והיא
השיבה, די מהר, כי זהו אהובה. בעוד אני לחמתי, לחמתי על לבה,
פרץ הוא אותו בן הבליעל בפרצה הקלה לעברה. לפתע אישוניי התרחבו
עד מאוד, פי נשאר פעור, שערותיי סמרו, ראשי הפך סחרחר וברגע זה
ממש נסתי לנפשי מפני הרעה שהתגלתה לי בזה הרגע".
קול חלש של בכי שהחל להתגבר יצא מפי החייל. ניסיתי להשיב לנגד
מראה זה אך לשווא, פי נדם והחייל ענה לי: "אנא ילדי, ברח, חזור
לך אל העיר, אסור לך לראות זאת" הוא אחז בידי וכדמות בוגרות
לקח את האחריות לגורלי. הוא הוציא אותי עד לנקודה המוארת של
היער וברח להסתגר בחדרו הקטן, בבכי ובבדידות הקרה שסובבת אותו.
הוא לא הפנה עוד את מבטו אליי. ברגע זה כבר ידעתי את סיפורו של
החייל הפחות זר בעיר שלנו, אבל אני לא בטוח שרציתי לשמוע אותו
מן התחילה.