אצלו, 5:48 לפנות בוקר...
אני מרימה את הטלפון שלי בפזיזות ועירנות מפתיעה.
זאת אימא, אמרתי לה שאחזור מאוחר הפעם ואמנם אמרתי לה לאן אני
הולכת אבל היא דאגה וזה הדאיג אותה יותר מכל.
קול חשדני בקע מהצד השני של הטלפון.
"איפה את?"
"אצלו אימא, נרדמתי" - ידיעה שכזאת בשבילה היא לא רצויה -
בפשטניות.
כעס רבץ ללא היסוס מהטלפון וכתוצאה מכך אמרה: "אני באה לקחת
אותך".
היה נורא לשמוע את זה, בייחוד שידעתי שזה יגיע.
אם לפני השיחה תהיתי אם להסתובב לצד שמאל או להיות עם הפנים
אליו או לא, אז עכשיו קמתי בלי פחד ובלי תהייה.
תוך שניות ספורות הייתי מאורגנת ובלי לחשוב פעמיים דפקתי לו על
הגב, הערתי אותו, אמרתי שאני מצטערת אבל אני צריכה ללכת ושהוא
צריך לנעול אחריי.
הוא קם חצי ישן, חיבק אותי, נתתי לו נשיקה והלכתי.

היה כל כך כיף, כמו תמיד רק יותר.
צחקנו, הלכנו מכות, הוא עשה לי מסאז' שהיה טוב מאוד להפתעתי,
ראינו טלוויזיה וממש נהנתי.
הייתה אוירה לגמרי של כיף.
אחרי המסאז', הוא מצידו כמובן לא יכול לוותר על נשיקה והמשכתי
איתו.
הוא בלי ספק נהנה וגם אני, אבל פחות מפעמיים שעברות.
הוא שתה מים, לי הוא הביא מיץ ענבים (מה שאני הכי אוהבת לשתות)
והוציא סיגריה.
פתאום הייתה לו מין התנהגות שלא אהבתי בכלל, הוא התנהג כאילו
הוא זיין אותי, פשוט לא האמנתי, זה ממש הציק לי.
מאז האווירה ירדה רמה, הרגשתי שקר ומנוכר בכל אזור אליו הלכתי,
במיוחד לידו.
הוא שאל אם יפריע לי שהחברים שלו יבואו. אמרתי שלא (והוא ידע
שהכוונה שלי היא שכן). החברים שלו לא באו כי הם ישנים.
החלטנו לאכול - תמיד כיף להכין אוכל ביחד, הוא סיים להכין
לפניי והלך בלי טיפת מחשבה לסלון, באתי אחרי 8 דקות (אם ספרתי
את השניות נכון).
האווירה הקרה נמשכה המון זמן עד לרגע שאני "נרדמתי" במיטה.
והוא בשלו, עם הגיטרה.
לא ישנתי.
בשלב מסוים הרגשתי שהוא נשכב לידי אבל בלי שום נגיעה. ראה
טלוויזיה, עד שהחליט ללכת לישון - לקח את השמיכה והתכסה בה.
כן, הוא התכסה בה. המשפט שהיה לי בראש חדר כל כך עמוק - אפילו
לא כיסית אותי.
זה המעט שלא ביקשתי.
רעדתי, והפעם מקור. בדרך כלל כשאני לידו אני רועדת מהתרגשות.
הרגשתי שעשינו כל כך הרבה ודיברנו כל כך מעט.

ירדתי למטה אחרי השיחה, חיכיתי ואז היא התקשרה.
נכנסתי למכונית וחיכיתי לצעקות המרעישות ואכן זה בא.
אם חשבתי שהיא העליבה אותי לפני אותו יום אז טעיתי. איך שהיא
דיברה והדברים שהיא אמרה רצחו אותי מבפנים.
קודם כל סוג הטענות של "למה לא אמרת שאת נשארת אצלו עד שעה
מאוחרת כל כך?", "חסרת אחריות"...
אחר כך היא תירצה את הכעס והדאגה שלה אחרת ואמרה:
"איך את מרשה לעצמך לישון, לשכב ליד מישהו שהוא בכלל לא החבר
שלך אלא סתם אחד?
רק כי חברות שלך הולכות לישון אצל חברים שלהן אז את צריכה גם?
ועוד אצלך אתם לא חברים בכלל והוא בכלל לא רוצה אותך, בייחוד
זה, אז כי חברות שלך עושות אז גם את צריכה? באמת!"
"הן חברות שלהם ואת לא חברה שלו והוא גם לא רוצה אותך בכלל"
"איך? למה הלכת אליו? דווקא אל זה שלא רוצה אותך? מה התאהבת
דווקא בו?"
כי ככה תכננתי. מה את חושבת? שאני בוחרת במי להתאהב? (כמובן
שאמרתי לעצמי כל כך הרבה דברים במשך השתיקה הארוכה שלי ונפעמתי
מהקלות שהיא זורקת את הדברים והופכת אותם לפשוטים מאי פעם).
"הלוואי וזה לא היה הוא, 3 שנים לא נמאס לך? תיצאי ממנו כבר.
והוא גם לא רוצה אותך"
"אם הוא היה בנאדם הוא היה מלווה אותך. בשעה הגיונית הוא היה
אומר שהוא ילווה אותך הביתה" ( - הוא בחיים לא היה מלווה).
כמובן שהיא חזרה על כל דבר חמש פעמים - הדאגה הפכה לטירוף.
במשך הזמן לא הוצאתי מילה אחת, אפילו לא הגה אחד, נחנקתי
מהדמעות, הגרון התחיל לכאוב. כאב חודרני כל כך.
והלב - הרגשתי כאילו משייפים אותו בלי סוף.
הדבר הכי עצוב בכל הסיפור הזה שכמה שנפגעתי בצורה כל כך בנאלית
מהדברים שלה, הכל למעשה היה כל כך נכון, כל מה שהיא אמרה
וטענה. הסכמתי איתה.
וכשהמחשבה הזאת עלתה לי לראש היא לא עזבה לרגע.
מסכנה, היא באה אחר כך אליי למיטה להתנצל, חשבה שהיא טעתה במה
שאמרה לי.
היה לי דף ועט ביד ושתקתי, כן שתקתי. אבל אחרי שהיא הלכה הדף
שהיה על רגליי היה מלא בצמד המילים "את לא" - כלומר את לא
טעית.
אבל אני המשכתי לשתוק -
שתיקה מבינה.