אתם בטח מכירים את המצב הזה, שהחבר הכי טוב שלכם שוכב לידכם
מלא בדם ומיילל, והכל באשמתכם. אתם בטח מבינים איך אני מרגיש
כרגע. המחשבות שעוברות לי כרגע בראש, על כל מה שעברנו ביחד, כל
הזמן שבילינו אחד עם השני וכל החיוכים שהעלינו אחד לשני על
הפנים. כל הרגשות האלו פשוט פורצות עכשיו החוצה בצורה של בכי
מר. אולי זה בכל זאת לטובה, הרי ככה אומרים הרופאים: "זה
לטובה, בחור צעיר, יהיה לו טוב יותר כך". הייתי רוצה לחשוב שהם
צודקים, אולי בכל זאת עדיף שזה יקרה.
אבל אני לא יכול להתכחש לעצמי. זה לא נכון, פשוט לא נכון. למה
אני לא יכול להיות שם במקומו? איך זה עדיף שהוא שם ולא אני? מה
ההבדל בכלל בינינו?
בעולם מושלם, עולם שלא קיים, זה לא היה קורה. זה לא היה מגיע
למצב הזה, שאני צריך לקבור את החבר הכי טוב שלי.
אני לא יכול להפסיק לחשוב שהיה אפשר לעשות משהו כדי שזה לא
יקרה. משהו. כל דבר.
איך העולם הנאור שלנו הגיע למצב שמחליטים שהחיים של החבר הכי
טוב שלי לא שווים יותר כלום ושווה יותר לזרוק אותם מאשר לתת לו
את מתנת החיים היקרה כל כך.
איך אלוהים נותן לדבר כל כך נורא לקרות?
אני לא יכול לעצור אותם כי אני רק בנאדם אחד קטן, שנלחם כנגד
כל העולם בשביל החבר הכי טוב שלי, אבל הוא- הוא הגדול מכולם.
הוא צריך לעצור את זה. כל כך הרבה צעקתי עד שאני כבר לא יכול
יותר. אני כותב לו את המכתב הזה כי אולי הוא לא שומע טוב. הוא
היה חייב לשמוע אותי צועק ולעצור את זה. זה לא מאוחר מדי. הוא
עדיין נושם ונופחת בו רוח החיים שאלוהים עשה ממנה עניין כל כך
גדול.
נשימות איטיות יותר ויותר, אבל זה עדיין לא מאוחר.
הרגליים שלי כבר לא מחזיקות את משקל גופי, ואני קורס. קורס
מרוב כאב, כאב שאף אחד לא צריך לשאת אף פעם.
עכשיו על הברכיים, אני מסתכל לחבר שלי ישר לעיניים, שמתאמצות
כל כך להישאר פתוחות. רואים שהוא לא מבין מה קורה, לא מבין למה
הוא כל כך עייף פתאום, כשרק לפני כמה דקות הוא התעורר במרפאה
והכל היה בסדר.
העיניים הגדולות והחומות שלו שואלות אותי למה הכל כל כך שחור
עכשיו, ולאן נעלמתי לו מהחיים. שואלות אותי למה אני נותן לזה
לקרות, הרי אני ממש שם! ממש לידו! איך אני לא קופץ לעזרתו
ומוצא איתו את הדרך חזרה מהחשיכה השלווה והנוראית הזאת.
אבל זה מאוחר מדי, אפילו אלוהים הגדול מכולם, שנתן לנו את
החיים האלה על פני האדמה הזאת כבר לא יכול לעזור לו.
האור קורא לו לבוא איתו. אור יפיפה ומדהים, כזה שאי אפשר אפילו
לדמיין בחלומות המדהימים ביותר. האור שראו אותם הקדושים
המעונים שקפצו ממגדלי התאומים רגע לפני שפגעו באדמה. האור
שרואים רגע לפני שמתעוררים, ומבינים שהכל היה חלום.
מכאן אין דרך חזרה.
והוא לקח את נשימתו האחרונה, ואיתה גם את שלי, כי חלק ממני מת
יחד איתו באותו היום, שכן הבנתי רק אז באיזה עולם מעוות אני
חיי.
ניגבתי את כל הדם שלי ממנו. אני לא כועס עליו, אני לא מסוגל
לכעוס עליו עכשיו, עכשיו שהוא מת בגללי. אני עוד אשאר בחיים,
אבל הוא, הוא כבר לא איתנו. אני הייתי צריך להיות שם במקומו,
זה לא מגיע לו, הוא לא ידע מה הוא עושה.
ועכשיו שהגוף שלו הוא לא יותר מזבל אורגני שיתפרק בקבר הקטן
שלו בחצר האחורית שלי, אני הולך לחנות, ובלי לדעת, אני מוצא לי
אחד שמזכיר לי אותו. אני לוקח אותו איתי, ומקווה שעד שהוא
יגדל, העולם יתבגר ויבין, שאין בנינו הבדל. כולנו בסופו של דבר
חיות, שהמקור שלהן והסוף שלהן באדמה, ולא יותר מזה. אנחנו לא
שונים, אני והוא. אני ואתה. אתה והוא. ואתה, בדיוק כמוני, לא
היית רוצה שדבר כזה יקרה לחבר הכי טוב שלך.
מוקדש לכל המלאכים מרובעי הרגליים ובעלי הזנב למיניהם שהומתו,
באכזריות או שלא באכזריות, באין מפריע וללא סיבה- סתם כי
החלטנו שצריך.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.