"אני מצטער שזה יצא ככה... אולי ניפגש היום בערב? אני חושב שזה
יקל עליך אם נשב על כוס קפה ונדבר," אמרתי לגולן, החבר הכי טוב
שלי.
ואני בכלל תקוע בבסיס, ואין לי מושג איך אספיק להגיע לבית
הקפה. אבל כשגולן צריך אותי אז גולן צריך אותי ושום דבר בעולם
לא יעמוד בדרכי. כמו טיל עליתי על מדי ה-א' שלי וטסתי אל
התחנה, מקווה שאספיק לאוטובוס ושהוא בכלל יעצור - תמיד הוא
מגיע מפוצץ.
אני יושב בתחנה הריקה והגשם יורד, גשם של בדידות. אני בכלל לא
מבין איפה מצאתי את הכוחות הנפשיים לעודד את גולן, הרי אני
מדוכא לא פחות ממנו. כל דבר הכי קטן מהווה נטל, הימים נמתחים
ואני מתגעגע אליה בלי הפסקה, זה לא מרפה.
הכל עובד הפוך. אתה הופך עולמות, קופץ שמיניות באויר וכלום לא
מסתדר.
לקח לי חודשים לאזור את האומץ ולומר לה שאני אוהב והיא, היא
מחפשת ידיד, מישהו לדבר איתו.
הגשם רק מתגבר ואני מכווץ בתוכי, חושב עליה, חושב על גולן,
חושב על זה שנמאס לי מלחשוב.
האורות הרחוקים מתקרבים ואני כבר יכול לראות את הספרות
האדומות, האוטובוס עוצר בתחנה ואני עולה, הוא ריק, ריק כמו
החיים שלי. הגיוני... מי יסתובב בחוץ בקור הזה.
את הנסיעות אני אוהב להעביר בהאזנה לשירים עצובים, עצובים כמו
המהות שלי. מאזין לשיר ומדמיין אותנו יחד, יושבים צמוד
ומתנשקים. הדמיון מחמם אותי והזיכרון נותן לי סיבה להמשיך.
איתה לא הרגשתי שאני סוחב, איתה הרגשתי שאני רוצה, מייחל, שיש
תכלית.
הנסיעה ארוכה, מאפשרת למחשבות להשתלט ונותנת לי לשכוח לכמה
רגעים את תחושת הלבד.
האוטובוס עוצר בתחנה המרכזית, קוטע את החלום בהקיץ. שוב
לבדידות, לגשם.
הליכה קצרה ואני בתחנה של האוטובוס שיקח אותי הביתה. צריך
להזדרז, גולן זקוק לי וקבעתי איתו בשמונה. אני לא יכול לאכזב,
צריך לעודד אותו ולומר דברים מנחמים. איך אנחם כשאני לא מוצא
נחמה כבר חודשים?
שוב המוזיקה העצובה מתחילה לחדור ותאורת הרחוב מאירה את
הטיפות. הם מתאימים האחד לשניה, הגשם והמוזיקה, מולידים את
המועקה.
האוטובוס עוצר ואני עולה. הבחורה שחיכתה לידי בתחנה עולה לפני
ואני מתיישב כמה מושבים מאחוריה. אני לא אוהב לבהות באנשים,
אבל היא מזכירה לי אותה עם התלתלים השחורים והעיניים החומות
ואני לא מסוגל להפסיק להסתכל. אני מקווה שהיא לא שמה לב.
אני מגיע הביתה ומוריד במהירות את המדים, לובש ג'ינס וחולצה
מכופתרת בזריזות, חוטף את המפתחות ויורד לכיוון הרכב. אני נפגש
עם גולן בעוד עשר דקות.
גולן לא מצליח להבין למה אני מתרגש ממנה כל כך.
"יש כל כך הרבה בחורות. וחוץ מזה, אני חושב שזוגיות זו חדירה
לפרטיות. עזוב אותך מקשר רציני" אמר לי בפעם האחרונה שנפגשנו.

הגעתי. גולן כבר מחכה בכניסה לבית הקפה וכרגיל, ברגע שהוא רואה
אותי הוא מצביע על השעון ומוסיף קריצה. הוא יודע שאני תמיד
מגיע בזמן ובכל זאת הוא אוהב להתגרות.
את גולן הכרתי בתיכון ועם הזמן הפכנו לחברים הכי טובים. אנחנו
אוהבים לעקוץ ומערכת היחסים שלנו מבוססת בעיקר על ציניות. הוא
יודע שאעשה הכל בשבילו. הוא לא מבין אותי.
לחיצת יד, חיבוק וכמה שנינויות ואנחנו כבר בפנים, מתקדמים
לכיוון הקופה. ככה זה בארומה, אין מלצרים.
תמיד הוא נכנס אחרי. הוא אוהב לתת לי להתקדם ולהזמין לפניו, לא
יודע למה.
"תראה מה זה, אמצע שבוע, יום גשום והמקום מלא. אין היגיון בעיר
הזאת". גולן תמיד מחפש היגיון, אני כבר הפסקתי.
בשעה טובה הגיע תורי להזמין. אני מרים את העיניים מהתפריט
ורואה עיניים חומות שופעות טוב לב מסתכלות לתוך עייניי. תמיד
אמרתי לגולן שעיניים חומות ושיער בלונדיני זה הכי הכי.
על חולצתה השחורה היתה תלויה תגית שם - הילה.  
" אהלן. קפה ארומה בבקשה".
"היי. מה קורה?" היא ענתה בקול עדין, כאילו אנחנו מכירים
מזמן.
"בסדר. מה שלומך?" עניתי מבולבל, לא מבין למה היא לא לוקחת
ממני את הכסף ושולחת אותי עם ההזמנה.
"בסדר גמור. אתה יודע, ראיתי אותך לפני כמה ימים בשכונה שלי
בנווה זאב, אתה מהאזור?" אמרה, והוסיפה חיוך מבוייש.
"לפני כמה ימים? אני חושב שהייתי בנווה זאב לפני כמה שבועות.
היו לי סידורים. אני גר בשכונה ט'" עניתי בגמגום. היופי המהפנט
שלה התחיל לחדור לי לתודעה. למה שהיא תזכור אותי בכלל?
"כן. זה באמת היה לפני כמה שבועות. ראיתי אותך שם עם מישהי"
אמרה תוך שהיא מביטה בי בסקרנות.
לקח לי כמה רגעים לחשוב ואז עניתי: "ממממממ... סביר להניח שזו
היתה אחותי". זו היתה אחותי, כבר זכרתי בבירור.
התור הארוך שהשתרך מאחורי לא אפשר לנו להמשיך את השיחה.
"איך קוראים לך?"
"רועי".
"אוקיי. ארבעה עשר שקלים בבקשה. והנה הקבלה. שיהיה לך ערב
טוב"
"תודה. ערב טוב". זזתי הצידה כדי לאפשר לגולן להזמין והוא הביט
בי במבט משתאה, מופתע מהעניין שהילה הקופאית הפגינה בי, וסינן
איזה "פשששש, היא חשה אותך" שקט וארוך כדי להביע את שביעות
רצונו.
אחרי שלקחנו את הקפה והתיישבנו, התחלנו לדון בדיאלוג התמוה
שלקחתי בו חלק מקודם.
"אחי, זה היה חריג. בחורה לא סתם פותחת איתך בשיחה ואומרת שהיא
זוכרת שהיא ראתה אותך ליד הבית שלה לפני כמה שבועות", פתח גולן
את השיחה.
"לא יודע. אנחנו באים לפה די הרבה, יכול להיות שהיא זוכרת
ומזהה אותי".
"נראה לך? אתה יודע כמה אנשים באים לפה מדי יום? וגם אם היא
זוכרת אותך, למה שתשאל אותך על משהו שקרה לפני שבועות, למה
שתזכור את זה?".
"יש משהו בזה. אני מניח שיש סיבה לעובדה שהיא הוסיפה שהיא ראתה
אותי עם מישהי, כנראה שרצתה לבדוק אם אני פנוי". למה שבחורה
כמו הילה תתעניין בי? היא לא רואה שאני אויר?
רציתי לגשת אליה אבל היה לי חשוב לשנות את נושא השיחה ולהתמקד
בסיבה היחידה שבשבילה נפגשנו גולן ואני מלכהתחילה.
השתדלתי להשמע מבין ואכפתי, למצוא מילים מנחמות. אני חושב
שהשיחה עשתה לגולן טוב למרות שבזמן האחרון העיניים שלי עצובות
וגולן רואה את זה, זה מדכא אותו.
דברנו עד שכבר היה מאוחר ושנינו צריכים לקום מוקדם בבוקר כדי
לחזור לבסיס. לחיצת יד וחיבוק מלווה בלחישה: "לפעמים עדיף
ליהנות מהספק ולהשאיר את הדברים ככה, כמו שהם. אולי עדיף שלא
תיגש אליה כדי שלא יהיה סיכוי שתתאכזב. אולי עדיף שתיהנה
מהזיכרון".
גולן לקח כמה צעדים אחורה, הסתכל עלי במבט כאילו אומר לי תודה
שבאת, אני מעריך את זה, הסתובב ויצא מבית הקפה אל הגשם.
בזווית של העין ראיתי את הילה, היא עמדה ליד הקופה ושירתה איזה
זוג שהחזיק ידיים. הסתובבתי לכיוונה והיא קלטה אותי מביט בה.
אני לא יודע אם דמיינתי אבל ראיתי אותה מחייכת אלי לכמה
רגעים.
זה לא הזמן, אמרתי לעצמי. אדבר איתה כשהלב יכאב פחות, כשהזמן
יעבור ואחשוב פחות על ההיא.
השבועות חלפו ושתיהן שכנו לי בחלום. רק הילה היתה  חלום שיכל
להתגשם.

ערב חורפי אחד הגענו גולן ואני לקפה ארומה, סתם כדי להפגש
ולהתעדכן. כבר לא הייתי צריך לעודד אותו, הוא כבר לא היה זקוק
לנחמה. העיניים שלי עדיין היו עצובות, זה דיכא אותו.
התקדמנו לכיוון הקופה ושוב היא עמדה שם. פניה לבנות כשלג
ושיערה הבלונדיני אסוף, איפשר לראות בבירור את העיניים החומות
הטהורות.
" אהלן. מה שלומך?" אמרתי בקול המגומגם הכי ברור שיכולתי
למצוא.
"בסדר גמור. מה איתך?" היא חייכה אלי ושאלה.
"סבבה" עניתי. "עברתי בשכונה שלך אתמול בערב ונזכרתי בך"
הוספתי.
"באמת? אני עושה הליכות בערבים, חבל שלא יצא לי לראות אותך"
אמרה, עדיין מחייכת חיוך שכולו רוך.
שוב היה תור מאחורי ולא היתה הזדמנות להמשיך את השיחה. החלטתי
שלפני שאצא מבית הקפה אגש אליה, יהיה מה שיהיה.
כרגיל, גולן לקח את ההזמנה אחרי ומצאנו לנו מקום לשבת. ישבתי
כשפני מופנות לקופה. בזמן ששוחחנו ניסיתי למצוא את המילים כדי
להציע להילה שניפגש מחוץ לכותלי ארומה, כדי שהתור לקופה  כבר
לא יהווה מטרד.
גולן ראה שיש לי משהו שונה בעיניים ושהן כבר לא נראות לו
עצובות. הוא הסתובב וראה שאני מביט בה.
"יכול להיות שהיא הגאולה שלי," אמרתי לו.
לא היו אנשים בתור לקופה וראיתי אותה נשענת על הדלפק, מוציאה
אנחה של יום ארוך.
ניגשתי אליה ודברנו. היא חייכה והסתכלה עלי עם עינייה הטובות.
כשחזרתי לשולחן גולן כבר עמד וחיכה שנצא ואספר לו מה היא
אמרה.
יצאנו החוצה והתחיל לרדת גשם. הפנסים האירו את הטיפות ונדמה
היה כאילו אני נושם אותן והן שוטפות לי את הלב.
לא הייתי צריך לומר לגולן מילה. הוא התסכל לי בעיניים וראה שהן
עצובות.