פקחתי את עיניי אבל לא ראיתי כמעט כלום, ולאט לאט הכול התחיל
להתבהר. כשהתחלתי לראות יותר טוב ראיתי במטושטש מלא רופאים
לחוצים, שרצים ממקום למקום, אומרים כל מיני דברים, אבל לא
הצלחתי להבין מה. הסתכלתי על הזרוע שלי. היא הייתה חבושה היטב,
וראו קצת סימני דם על התחבושות. איך הגעתי למצב הזה בכלל? אני
אספר לכם.
מאז ומתמיד לא הייתי ילדה בעלת חיים מושלמים. טוב, עדיין, כמה
החיים יכולים להיות טובים לילדה יתומה במוסד מסריח? אימי בקושי
ביקרה אותי, וגם כשביקרה, זה היה בגלל שמנהלת המוסד התחננה
בפניה. תמיד הייתי ילדה שמנה, כשהייתי קטנה צחקו עליי בבית
הספר וזה, אבל מהרגע שנכנסתי לכאן התחלתי לרזות ואני מאושרת.
סוף סוף משהו טוב קורה להילה נדורבסקי. אני לא יודעת איך זה
קרה, אבל זה קרה מבלי שהפסקתי לאכול. אבל שמתי לב שאחרי שני
קילו שירדתי הפסקתי לרדת. כבר לא הייתי כזאת מלאה, אבל עדיין
רציתי להיות מהדקיקות האלה, שכולם מתאהבים בהן, אז הפסקתי
לאכול. ולפעמים, אם נשנשתי משהו, אז הקאתי מיד אחרי זה. כן,
הצלחתי להפוך להיות דקיקה, להפוך לאחת מהן. האמת? זה כבר היה
יותר מדי, אבל כבר לא יכולתי להפסיק לרדת. אי אפשר פשוט להתחיל
לאכול, ועוד בלי להקיא. אבל בואו נגיד שזאת לא הייתה הבעיה
היחידה שלי. ביום הולדתי השלוש עשרה אימא הופיעה! אמרה שהיא
ממהרת ושהיא חסכה לי ת'טירחה וארזה הכול ופשוט לקחה אותי
מהמוסד מבלי לשאול. לא רציתי לנסוע עם הזונה הזאת שקוראת לעצמה
"אימא שלי", אבל כמובן שגם לא העדפתי להישאר בכלא הזה. חוץ
מזה, אולי היא לוקחת אותי למקום טוב יותר?! היא עצרה ברחוב
מסריח ונטוש, ליד בית יותר מסריח וגם הוא נראה נטוש לגמרי.
"אימא, איפה אנחנו? לאן, לעזאזל, את לוקחת אותי?!" שאלתי בפעם
השלישית. "די, מתוקה. עכשיו את תהיי במקום יותר טוב מהחורבה
ההיא," היא ענתה בקול מתוק שלא היה מוכר לי.
אני לא מאמינה בכלל. אם היא ידעה שאני חיה בחורבה, למה לא לקחה
אותי עד עכשיו?! במכונית, היא הסבירה לי שאני אשאר בינתיים עם
פיטר, החבר הנוכחי שלה, כשהיא נוסעת לסוף שבוע למשימה מהעבודה
והבטיחה לי שמעכשיו אחיה באושר אתה ועם הפיטר הזה! היה קשה לי
להאמין והיו לי הרבה חילוקי דעות וטענות להגיד ולהתלונן לה,
אבל בסוף כל מה שאמרתי זה "אוקיי." לקחתי את המזוודה ויצאתי
מהמכונית. הפיטר הזה פתח לי את הדלת ומול עיניי ראיתי איש
בהחלט לא נאה, עם בוקסר עם חורים, גופייה מקומטת ומטונפת והוא
לא היה מגולח. ועוד, כשהתקדמתי להיכנס הביתה, הרחתי את סירחון
האלכוהול שנדף ממנו! ולא הבנתי איזה חיים יהיו לי מאותו רגע.
סוף השבוע של אימי הפך לשלושה חודשים ואני מצאתי את עצמי בדירה
מסריחה עם שיכור מסריח, שאין לו מושג איפה חברה שלו, שהייתה
אמורה לחזור לפני חצי שנה! הוא התנהג אליי כמו חרא, הכריח אותי
לעבוד בעבודה עם משכורת גבוהה, וכל פעם שדנו בלימודיי הגרועים
הכה בי חזק. אני לא זוכרת אפילו איך התחלתי עם זה, אבל הרגשתי
שזה עוזר. אין לי מושג למה. משום מה, כשהייתי בלחץ זה הרגיע
אותי! מה הרגיע אותי? מה עשיתי לעצמי? חתכתי את עצמי. כן,
חתכתי את עצמי בחוזקה בזרוע, בקביעות. יום יום! אני זוכרת
מוצאת את עצמי באמצע הלילה, יושבת על הרצפה במקלחת עם פותחן
מושחז ביד וחותכת ורידים. לא עשיתי זאת בפראות, עשיתי זאת תמיד
ברוגע משונה כזה, באטיות ואז נאנחת ברוגע ושלווה כזאת על הלב,
תוך כדי שאני בוהה בידי מדממת ועם מגבת ישנה מלאה בדם יבש
מאתמול ושלשום ועוד הרבה ימים לפני זה, לוקחת את המגבת וסופגת
את הדם החדש הנשפך מידי, מלאה בסיפוק מהכאב השורץ, הממכר הזה
שאהבתי להרגיש.
אני לא יודעת איך הגעתי למצב שאני נהנית להכאיב לעצמי, אבל
תראו אותי עכשיו! שוכבת חצי מחוסרת הכרה בבית חולים כשרופאים
מתאמצים להציל אותי, בגלל שחתכתי את עצמי עמוק מדי ואיבדתי
יותר מדי כמות דם. מה אתם שואלים?! אם ניצלתי?! אה, לא, ידעתי
לכל אורך הדרך שזה יקרה. כן, זהו גורלי: לגמור את חיי בגיל
שלוש עשרה וחצי. ממש טרגי.