איך לפעמים הדברים שהכי לא מתכננים פשוט קורים ועוד בטיימינג
הכי מושלם שאפשר לדמיין.

איך הוא נפל עליי. ככה, בלי התראה מוקדמת, בבום רועש, עשה לי
סלט במחשבות.
פתאום כל השטויות והאכזבות נשכחו אי שם באיזה תא אפור, שכבר
מזמן לא בשימוש.
ידעתי שזה זה ושזה בא בדיוק מתי שהייתי צריכה.
זנחתי את הסיגריות לטובת משהו טוב יותר והקיבוצניק ההוא סוף
סוף הפך לחלק מהעבר.
משהו טוב קרה לי - זה מה שבטוח.
חזרתי לכתיבה עשירה ומלאת השראה. כתבתי ממקום אחר, חדש, וזה
גרם לי להתרגש עד מאד.
רציתי להוציא את זה החוצה בכל הצורות והגוונים האפשריים, לנצל
את ההרגשה הזאת כמה שיותר לצורך כתיבת שירים.
שלא תבינו לא נכון, זה לא שהוא נפל, בצורה המושלמת שלו, עם
ההילה הזאת סביבו, וכך הוא נשאר.
הייתי צריכה לשמר אותה, לטפח אותה, לצחצח אותה... המון עבודה,
בקיצור.
אבל זה היה שווה את זה.
כי ברגעים באמת הכי קשים שלי - הוא זה שהיה שם וידע בדיוק מה
אתי.
הוא זה שבא תמיד.
איך שפתחתי את הפה הוא כבר הגיע, עוד לפני שהספקתי לסגור
אותו.
הוא הכיר את כל ההפרעות האישיותיות הכי קטנות שלי, את האופן
שבו מוחי פועל.
תדעו לכם שסטטיסטית, כשאתם באמת תצטרכו מישהו, הוא לא יהיה
שם.
כשהגשמנו את הציפיות שלנו בתור זוג (אתם יודעים, לדבר על הכול,
שיתוף, אמון ובלה בלה), ראיתי לראשונה במציאות את הקשר האנושי
ברמה הגבוהה ביותר שיכולתי לדמיין אי פעם בחיי.
אז הבנתי עד כמה כל אחד נמצא עמוק בחור של התחת של עצמו (אני
כמובן מדברת על כל האנשים חוץ ממני וממנו), עד כמה כולם מלאי
אינטרסים ושקועים בעצמם, עושים טובה כששואלים 'מה נשמע' והאם
'הכול בסדר'.
ואם מנסים לחשוב לעומק מתי בדיוק הם עשו משהו טוב שלא היו
כלולים בו אינטרסים ומניעים אישיים, ובכן, התשובה המתקבלת
הייתה: לעולם לא.
חס וחלילה, לא שאני חושבת שאנחנו "הבריאה המושלמת עלי אדמות",
שכן לכל אחד יש את הפאקים שלו וכולנו בני אדם, בשר ודם, ולא
איזה מלבני פלסטיק עם הרבה מתכת בפנים.
אני זוכרת פעם, עוד לפני שדוד שלי סגר את המשרד שלו בבניין
הכחול והגבוה מאד הזה, ליד הקניון,  עוד כשהייתי עובדת שם. לא
משהו רציני בכלל. הייתי מעבירה איזה סמרטוט על האבק שמה פעם
בשבוע. לא משהו רציני.
פעם אחת יצא לי להיתקל באיזה מכתב שהמזכירה של דוד שלי (מהנדס
בניין, אם זה מעניין אתכם בכלל) כתבה לעצמה, (אפשר להגדיר את
זה כדף מיומן אישי או משהו כזה). בכל אופן היא כתבה שם על החבר
המרושע שלה, שמשחק בה כל הזמן וכמה שזה עושה לה רע ולמרות הכל
היא אוהבת אותו. (טיפשה כמו הרבה בנות אחרות).
ואני, מעצם היותי אדם סקרן ובכלל בת אנוש - כידוע כך נבראנו!
(ראה ספר בראשית ג', ו-ז'), הסתקרנתי לדעת מה כתוב שם וכמובן,
אחרי שהתחלתי לקרוא - לא יכולתי להפסיק.
לאחר שסיימתי החלטתי שאני אגרום לה לשנות את קו המחשבה התקוע
שלה ולהבין שהשמוק הזה לא שווה את זה.
הייתי חייבת לעשות משהו כדי לשנות את המצב.
אז מה שעשיתי היה: זייפתי קטע מיומן שלי, שאני כביכול כתבתי
ו"שכחתי" במשרד.
ידעתי שגם היא, אם תיתקל בפיסת נייר שכזאת, לא תעמוד בפיתוי
ותקרא אותה.
בקיצור, כתבתי שם על כמה שלמדתי לקח מאיזה בחור אידיוט ששיחק
בי משחקים ועד כמה הוא לא היה שווה את זה ושמגיע לי להיות
מאושרת ולא להתייסר בוקר וערב ושמגיע לי כל כך יותר ממנו.
אני לא יודעת אם זה השפיע עליה או לא, ואני רק יוצאת מנקודת
הנחה שהיא קראה את זה.
אני מעדיפה להאמין שכן ושבאמת עזרתי לה.
ללא כל אינטרסים או מניעים אישיים.
אז מה שאני מסיקה מזה: מזל שהאהבה קיימת בעולם שלנו (כמובן
שעצמתה יחסית מקשר לקשר), כי אילולא היא - אף אחד לא באמת היה
עושה משהו כי הוא רוצה, אלא כי הוא צריך.
(או שאולי גם זה לא).