אני אוהב שקר. זה מחיה אותי, גורם לי להרגיש את כולי, להצטמרר.
כמה שיותר קר יותר טוב. אני מרגיש שברירי יותר, בר חלוף, ככה
עם הרוח, רוח קרירה.
החיים סוחפים אותי כמו הגשם, על המדרכות, בכבישים, בשדות, סוחף
את האדמה, שוטף, קוצף, מנקה, זורם וזורם וזורם וקרררררררררררר,
ברקים ורעמים וקול של גשם, טיף טף טיף טף, מתחזק, מתחזק ופתאום
אני רוצה כל כך להיכנס פנימה, להתחבא, לא להירטב, להציל את
עצמי, להתכסות תחת השמיכה. להתחבק חזק חזק, להרגיש אותה,
להרגיש אותה מרגישה אותי.

אנשים מפחדים מהחורף, במיוחד אלו שאומרים שהם אוהבים אותו. אין
כמו ליל חורף קר וגשום, להזכיר לך כמה אתה לבד, כמה אתה זקוק
לחום ואהבה.
אני, אני אוהב את הפחד הזה שלי מהחורף, הפחד הזה שמזכיר לי
שאני חי, שאני זקוק לחום ולאהבה האלו. לפעמים אני שוכח, נותן
לעצמי לחיות בעמימות הזאת, באדישות המוחלטת של הבדידות שלי.
היא מהווה חלק ממני עד שלפעמים אני כבר לא יודע אם אני מרגיש
כי אני מרגיש או שאני מרגיש כי אמורים להרגיש. הרגש רחוק ממני
מיליוני שנות אור. אני לא חי, אני שורד, אבל כשנהיה קר אני
מתחיל לפחד, אני נזכר...

הפחד בשבילי הוא החיים, הוא הכוח, מה שמניע אותי. אנשים
שמפחדים מהפחד לא רוצים לחיות, להרגיש את החיים, הם רק מפחדים
לאבד אותם. הם לא רוצים למות, זה הכול, אז החיים שלהם סובבים
סביב המוות. מה שמעניין אותם זה מה יהיה אחר כך, עוד שעה, מחר,
עוד שנה, אחרי המוות. מה אפשר לעשות שיהיה יותר טוב?
כמה אבסורד, לחשוב על החיים בעתיד, בעולם הבא, במקום לחיות
בהווה, בעולם הזה.
וודאות מול תקווה אבסורדית בהחלט, ששוב נובעת מהפחד הזה,
שהייתי מת להגיד שאני לא מבין אותו, אבל אני כן ואפילו לכעוס
על הטיפשות הזאת אני לא יכול.
זה משגע אותי שאני מבין, כל הזמן מבין, מבין יותר מדי, מבין את
עצמי, מבין אחרים, מבין את הפחד שלהם. מבין ומקבל. שבוי
במלכודת של המודעות שלי.
זה נשמע טיפשי, אבל אני כל כך מקנא במי שמסוגל להגיד: "אחי,
אני לא מבין אותך, פשוט לא מבין" והוא באמת שלא מבין, לא יכול
לראות מאיפה המעשה או המחשבה הזו נובעים. הוא צריך שיסבירו לו,
שיתנו לו עוד פרספקטיבה.
אני, אני לא צריך, אני מבין הכול. זו לא ברכה, זו קללה. אני חי
בלי שאף אחד יצטרך להסביר לי את עצמו. אני חי לבד.
והם, אותי הם לא מבינים וזה דווקא מעלה לי חיוך, חיוך עם
קורטוב של עצב.

דן דין של ההבנה מבין ואינו מובן. אני לא יכול לתת מעצמי, כי
הם לא ידעו איך לאכול אותי. אני יודע שזה לא בגללם, זה בגללי.
אני לא סומך עליהם, אני לא סומך על אף אחד. רק על החורף, וגם
הוא השנה קצת מאכזב...