התנצלות בלתי נמנעת
בבואי לפרסם מאמר מיוחד זה רועדות ידיי. ידוע לי שאני מהלך על
חבל דק מאוד. מאז הוסר האיסור על לימוד הקבלה להדיוטות, צצו
אין-סוף חוגים ומכונים שמלמדים אותה. הקבלה, שהיא המיסטיקה
היהודית העיקרית, הייתה תמיד שנויה במחלוקת. לכן, אם מאמר זה
מכעיס אותך כי 'כולם יודעים' או הוא: בלה-בלה, פלסף, לא מובן,
חילול הקודש, הומור מטופש וכדומה, כתוב תגובה כדי שאדע.
הקבלה, כמו התורה, פנים רבות לה. זו שאני מכיר אינה מאפשרת
לחשב את הקץ, להתגבר על כוח המשיכה ולעשות נסים. במאמר זה
נתוודע לקצה קצהו של עולם מדהים; הקבלה, כפי שמלמד אותה פרופ'
יורם יעקובסון.
שימו לב! הקבלה איננה פיזיקה, אם כי יש ביניהן נקודות השקה
מעניינות שאזכיר בהמשך. ולבסוף, לבנות המין היפה ובעיקר
הפמיניסטיות שביניכן, השוביניזם הגברי המבצבץ מתורת הקבלה אינו
שונה במהותו מזה המצוי במסורות עתיקות אחרות. לכן א': אל תיקחו
זאת יותר מדי ברצינות. ב': אני רק הכפית השואבת מהכלי הגדול
ומנסה להאכיל את הקורא, מבלי שיישפך, יותר מדי, לצדדים.
כמו כנר על הגג
מיסטיקה יהודית? נשמע מטורף כמו 'כנר על הגג'. המיסטיקן מנסה
להבין את הכוחות העליונים המשפיעים על חייו, להתקרב אליהם
ולהשפיע על מהלך העניינים. ביהדות קיים רק כוח אחד, כל יכול,
אין לו מתחרים ובנוסף לכך הוא מצוי מחוץ לעולם ואינו חלק ממנו.
לכאורה אין מקום למסתורין, הכול כתוב בכתבי הקודש. אבל חכמינו
בכל הזמנים מוצאים בכתבי הקודש רבדים חדשים שלא התגלו קודם
לכן, על דרך הפרשנות היוצרת. גם חכמי הקבלה עושים כך. המיסטיקה
המיוחדת הזו נזהרת שלא לגלוש לשניות (דואליזם). יש רק כוח אחד,
אם כי יש לו מופעים (פאזות) רבים. השם 'קבלה', שפירושו מסורת,
בא להגיד - אין כאן דבר חדש, רק גילוי רובד נוסף בכתבי הקודש.
רובד עתיק כל כך, עד שהקדים את האדם הראשון.
לקבלה שיטת פרשנות עקבית ונועזת, כמעט מתמטיקה. כאשר מפעילים
את השיטה על כתבי הקודש, מתגלים דברים חדשים ומפתיעים. מפתיעים
יותר משיטת הדילוגים, שפותחה לאחרונה.
בהחלט ניתן לומר שהמקובלים סיפקו 'קבלה עם קבלות.'
מתי? מי? ומה בכותרות
במאה ה-12 מתגלה בדרום צרפת חיבור בשם "ספר הבהיר". לא יודעים
מי חיבר אותו. חוקרים מוצאים בו השפעות של תורות נסתר מזרחיות.
משם נודדת הקבלה לאזורים הנוצריים של ספרד. בתחילת המאה ה-13
מתחבר "ספר הזוהר" על ידי רבי משה דה-לאון, והוא מייחס את
חיבורו לרבי שמעון בר-יוחאי, שחי אלף ומאתיים שנה קודם לכן.
לאחר גירוש ספרד מתגבשת קבלת האר"י מצפת, שממנה צמחה תנועת
השבתאות, שאיננו גאים בה במיוחד. בימינו מזוהה חסידות חב"ד עם
הקבלה. שמונה מאות שנה של פעילות ולא תש כוחה.
אודיו ויז'ואל
לפי חז"ל 'הכול נעשה במאמר': "ויאמר אלוהים יהי אור...".
האמירה הנפוצה ביותר בין פרשני המקרא היא: 'כמו שנאמר...'.
הקבלה הוסיפה לכך את המראות. בלשון ימינו היינו אומרים: ההלכה
היא האודיו והקבלה וידיאו. כמו שנאמר: "והעם רואים את
הקולות."
אז מה יהיה?
נספר על השתלשלות הבריאה, על הספירות, על יחסי זכר ונקבה, אור
וכלים, רוח וחומר, ונספר מה באמת קרה בגן העדן. כל זה ועוד
בהמשך...
מה היה לפני...
אם רוצה אתה 'להביא את הסעיף' לפיזיקאי, שאל אותו מה היה לפני
'הביג-בנג'. הוא יסתכל עליך בבוז ויגיד: "השאלה איננה רלוונטית
כי לפני הביג-בנג לא היה קיים הזמן ולכן לא היה לפני או אחרי."
תופסים? לא שאינו יודע את התשובה, השאלה לא בסדר. המקובלים
יודעים מה היה לפני, היה ה'אין-סוף' לבדו. ומכיוון שהוא
אין-סופי איננו מסוגלים לקלוט אותו בחושינו או בהבנתנו,
המוגבלים למושגים שניתן לתחם (אם לא הבנת, לא נורא).
למה כתר?
האין-סוף נתפס במיסטיקות נוכריות כמקור אין סופי של אור
(אנרגיה) שנובע ממנו ספונטאנית, ואינו תלוי ברצונו. לפי
מיסטיקות אלה היקום הוא אין-סופי וקיים היה תמיד. בניגוד לכך
צריכה הקבלה להציג עולם נברא, וברצון האל. מה עשו? הוסיפו את
'הכתר'. הכתר גם הוא אין-סופי וקיים היה תמיד, אבל הוא הביטוי
של הרצון האלוהי.
מיסטיפיזיקה
כאשר רצה האין-סוף להתגלות ולברוא את העולם החל מתחם את האור
הנובע ממנו, ומאצילו. מהאצלה זו נוצרו הספירות ובהמשכן עולם
החומר. כל ספירה משאירה אצלה את תכונות האור המתאימות לה
ומאצילה את השאר לספירה הבאה. כך הולך האור ומתמיין, הולך
ומאבד מזוהרו עד שהוא בר תפיסה. מעבר לכך הולך האור ומתאפל עד
שיוצר את החושך, ממלכתו של הסיטרא-אחרא, השטן. ובהמשך יוצר
האור האפל את עולם החומר...
אנרגיה שהופכת למסה! אחרי שמונה מאות שנים יהפוך איינשטין
מיסטיקה עתיקה זו לפיזיקה מודרנית.
מה שמפתיע לא פחות היא תמונת הבריאה כפי שהיא מוצגת בקבלת
האר"י. אצל האר"י אין אידיליה שקטה ומסודרת, יש תיאור הרבה
יותר אלים. כלי הספירות אינם מסוגלים להכיל את האור השופע
ונשברים אחד לאחד בפירוטכניקה מדהימה. משבריו של הכלי האחרון
נברא העולם...
שלוש מאות שנים לאחר מכן תציע הפיזיקה את הביג-בנג.
על מספרים ואותיות
ב'ספר היצירה' שהתחבר בתחילת הספירה, נאמר: האל ברא את עולמו
בל"ב נתיבות חוכמה. המקובלים מצרפים ל"ב נתיבות אלה מעשרים
ושתיים אותיות הקודש ועשר ספירות בלימה. ('בלימה' בלי-מה וכן
בלום, סודי). עשר הספירות הן עצם ההוויה האלוהית בתחום התגלותה
ומהוות תוכנית אב לעולם הנברא. הספירות וכל מה שהן מייצגות
קיימים בזכות אותו שפע של אור האין-סוף. אם ייפסק הזרם הזה, אף
לרגע, ייעלם הכול.
נוהגים לסדר את הספירות בדמות אדם, כי בצלמו...
אין-סוף
כתר
חוכמה בינה
חסד דין
תפארת
נצח הוד
יסוד
מלכות
אלה הם השמות העיקריים של הספירות, אולם מזהים אותן גם בשמות
רבים נוספים - אתייחס לכך בהמשך - אתן כמה דוגמאות:
הדין מזוהה עם ההלכה, בעוד שבן זוגו החסד מזוהה עם האגדה.
המלכות מזוהה עם השכינה, או עם השבת. המלכות היא על סף העולם
הגשמי, מתחתיה עולם החומר.
ימין ושמאל...
קל לראות שקיימות ספירות ימניות ושמאליות, כאשר באמצע נמצאות
הספירות שהן תוצאה של המיזוג ביניהן. נזכיר כמה מהן: האין-סוף
אינו ספירה אולם הוא מקור הכול. הכתר הוא רצונו של האין-סוף
והאור כולו נובע דרכו. החוכמה אינה אלא נקודה בכתר, והיא
מציינת את בריאת יש מאין. הבינה היא היכל החוכמה, לא מבחינת
פאר, אלא כמקום משכן. החסד הוא הטוב השופע ללא מיצרים. החסד
אינו מבחין בין הראויים ושאינם ראויים, הוא ניתן לכול. הדין
קובע קריטריונים לחסד, הוא מד אותו ומגדיר למי כן ולמי לא.
התפארת נוצרת ממיזוג שניהם ולכן מכונה גם רחמים. הכלל פשוט;
ימין מעניק ללא מגבלה, השמאל הוא כלי, המשמש כמשכן וכמדד.
בעולמנו יתגלגל רעיון זה כגוף ונפש, חומר ורוח, חומר וצורה.
פמיניסטיות שימו לב: ספירות ימין הן זכריות וספירות שמאל
נקביות. לא נעים, אבל לא נורא, לעומת זאת הפרקים הבאים...
יחסי תפארת, מלכות והסיטרא-אחרא
תפארת, למרות מיקומו האמצעי, הוא בעל נטייה ברורה ימינה. הוא
החתן המעניק מאורו למלכות כלתו - באמצעות היסוד, שמשול לאבר
המין הגברי - המלכות אין לה אור משלה, והיא נוטה באופן טבעי
שמאלה. רק אורו של תפארת בעלה שומר אותה במרכז התמונה. על
חסדיה של הכלה נטוש מאבק בין תפארת והסיטרא-אחרא. אולם זה
האחרון לא עושה זאת מאהבה; הוא לוטש את עיני הנחש שלו לזרם
האור המגיע אליה מתפארת בעלה.
לפני שנתאר את מה שקורה בזירה, כמה פרטים 'ביוגרפיים' על
הסיטרא-אחרא, בררררר השטן!
מי אתה סיטרא-אחרא?
מונולוג
"אין פלא שאני שמאלני; ראשית מוצאי משם. אם תסתכל בעיני הרוח
אשר לך, תראה אותי מנמנם בספירת הדין. שנית אני עני. מכל אותו
אור אלוהי אני זוכה לפירורים בלבד" (האר"י קורא להם ניצוצות),
"אני תמיד רעב לאור, וכדי לתסכל אותי יותר, תיאבוני אין-סופי.
בעצם כמה אור שלא אתפוס אישאר תמיד באותו המצב. אבל ללא האור
לא אוכל להתקיים. לכן אין לי ברירה; חייב אני לגזול מאורה של
שותפתי, המלכות. אני רוצה שתזכרו שגם מוצאי הוא מהאין-סוף
ואיני בן חושך, אני רק בן מיעוט אור. מה שיותר חשוב הוא
שבלעדיי לא מתקיימים הדברים הטובים. איך תדע מה טוב, אם לא
יעמוד מול הרע להשוואה?"
"אני שונא צדיקים, ובן ברית לרשעים. עברתי כבר זמנים טובים
יותר. המבול היה פרויקט שלי. החטאים הנפלאים שביצעו בני דור
המבול נתנו לי כוח, וכמעט הרסתי את העולם. רק נוח הפריע לי.
תקופת זוהר נוספת הייתה בימי השבתאים. הם העניקו לי תלי-תלים
של אור, כי שכנעתי אותם שגילוי עריות הוא מצווה. ואחרי כל זה
מרננים עליי שאני טיפש."
מה קורה בזירה?
למרות שהשטן הוא רברבן מטבעו, יש אמת בדבריו. כאשר מבוצעים
חטאים רבים מתגבר כוחו של השטן והוא מצליח לחצוץ בין תפארת
למלכות. הוא גוזל את אורה ובכך מרוויח שני דברים: הוא מתחזק
מהאור, ומטה את המלכות אליו. במקרים קיצוניים הוא אף שובה אותה
בחצרו. במקרה כזה ירבו האסונות בעולם. כאשר מקבלת מלכות את אור
חתנה בשפע, קיימת אידיליה בעולם. רק זיווג של מלכות ותפארת 'יש
בו תולדות (צאצאים) ברי קיימא.' מכיוון שמלכות היא גם השבת
וצריכה היא לשאת חן בעיני תפארת חתנה, מייפים אותה בני ישראל
בנרות, בחלה ובמזמורים.
מה באמת קרה בגן העדן
כאשר מציג אלוהים לאדם את האישה שיצר מצלעו אומר אדם: "זו הפעם
עצם מעצמי..." (בראשית ב' כ"ג). כמובן נשאלת השאלה המיידית -
מה היה בפעם הקודמת? רמז לכך ב: "זכר ונקבה בראם... ויקרא את
שמם אדם..." (בראשית ד' ב'). ובכן, מסתבר כי חוה לא הייתה
הניסיון הראשון לברוא אישה, אלא לפחות השני. מה קרה לראשונה?
לקבלה תשובה.
שמה של האישה הראשונה הוא לילית. מייד לאחר שנבראה זנתה עם
הנחש. הנחש מסתבר היה בחור נאה לפני שקולל. גם חווה נפלה ברשתו
של הנחש, ויותר מכך - הכשילה גם את אדם. כל זה קרה בערב שבת.
אם הייתה נכנסת השבת לפני שאדם חטא, היה מתחסל הנחש, והיינו
לנצח בגן העדן. אולם זה לא קרה והנחש ניצח בקרב הראשון. מאז
הוטל התפקיד של מיגור הנחש על עם ישראל כולו. אולם המשימה אינה
פשוטה, בייחוד אם נזכור שגם חווה שכבה עם הנחש והוא בערמומיותו
השיל את עורו הטמא בתוכה. כך שכל הצאצאים מאז נשאו אתם את כתם
הטומאה.
איך נפטרו בני ישראל מהטומאה? זו כבר אופרה אחרת. | 