במחצית אוגוסט, פריס לחה ודביקה כמעט כמו בפתח-תקווה. עד
שהגעתי לשם, בפעם הראשונה, הייתי משוכנע שכל הפריסאים יושבים
להם כל היום בשדרות שאנז-אליזה שלהם ולוגמים את הקפה או-לה
שלהם, כשהרוח הקרירה מבדרת את מחלפותיהם האופנתיות, כשהאייפל
המואר בשלל אורות מנצנצים מזדקר בברזליותו המתכתית. מסתבר שלא.
כשהגעתי למלון הקטן שהסתתר מאחורי שדרות סן-בולאבר-דה-שמוני
כבר הרגשתי את החולצה נדבקת לגב ועל כן ושלא כהרגלי, פרמתי בה
שני כפתורים והרפיתי מעט את קשר האוקספורד בעניבה. בדרך,
ביקשתי מנהג המונית קצת מזגן, אך הוא קימט שפתיו, משך בכתפיו
ומלמל משהו שנשמע כמו קוראסון-בגט-נה-פה-פרומז'
פרואה-אלה-סורבון-לה-קריר (או משהו דומה). מאחר ולא הביע רצון
נוסף לתקשר, העדפתי לפתוח חלון ולנמנם מעט.

שבעה עשר באוגוסט, 1984, פריס.  אני נמצא כאן בשליחות
האינטרפול, מתחקה אחר כנופיית זייפני דולרים בולגרית. כנופיה
מתוחכמת זו פרושה על פני שמונה מדינות ופועלת תחת מסווה של
מפעל ליצור פרוטזות בבולגריה. מאמצי הרשויות שהשתתפו במעקב
הגיעו לשיא כאשר הוטל עליי לפגוש את ראש הכנופיה ולנסות לרכוש
ממנו חמישים מיליון דולרים מזויפים, או שלושה מיליון וחצי
פרוטזות (מה שיהיה לו יותר נוח לארוז). הדרכון הפולני שברשותי
"שופץ", על כרטיסי הביקור שהודפסו במיוחד לאירוע היה רשום:
ורוצלב בז'זינסקי - אימפורט/אקספורט, כתובת ומספר טלפון,
שהוביל לשום מקום בפרברי ורשה.

הגעתי למלון, אספתי את מזוודת הגוטייה שהוטלה על הכביש הלוהט
על ידי נהג המונית ונכנסתי ללובי. הגורילות שעמדו בארבעת פתחי
המלון נדרכו ושניים מהם הושיטו את ידיהם אל תוך חליפת הארמאני
שלהם. ניתקתי קשר עין והגברתי את קצב הליכתי לעבר פקיד הקבלה
בעל היד התותבת, נרשמתי ועליתי לחדר.  ז'אן פול, שנשא את
מזוודתי המאובקת ענה (כנראה בצרפתית) למבט שואל. "הנסיכה עלינה
נמצאת כאן לשופינג." השארתי את המבט השואל לעוד מספר שניות
וז'אן פול ריסס מבלי שנשאל: "זאת הבת של האמיר
עבדולה-חמיד-מחמוד-אבו-מוכתר-אל-חאפז, היא תמיד באה באוגוסט
לפריס."  כשהגעתי לחדר שטפתי פנים, הזלפתי מעט קולון כמנהג
המקומיים, החלפתי חולצה לאות הזדהות עם פועלי אתא ששרפו צמיגים
באיזשהו מקום וירדתי לשתות קפה ולשרוף שעתיים.

כשנפתחה דלת המעלית ראיתי אותה מולי. היא עמדה במרחק נגיעה,
מוקפת בשלושה חסרי הבעה ברוחב ממוצע של דלת כספות. חשתי את
אוושת הפרפיום העדין שהפיצה. הישרתי אליה מבט. "וואוו... פייר
דה-פלוצט" מלמלתי לעצמי. הרגשתי את לבי מפרפר וללא התערבות
קרדיולוגית מהירה - אמות.  היא הביטה בי לחלקיק שנייה, כאילו
שמעה כל פרפור, ומבעד לרעלה שכיסתה את רוב פרצופה העדין מלמלה
"פרדון." לו הייתה מסירה את רעלתה, חשבתי, הייתה וודאי יפה
מאוד, כפי שמצופה מבתו של אמיר, ולפני שהספקתי להעביר את משקל
גופי לרגל שמאל, כדי לצאת מהמעלית, אחזו שתי כספות את כתפיי
והטילו אותי אל מחוץ למעלית כשק תפוחי אדמה מזן דזירה.

עלינה נעצרה, והסתובבה לכיווני. הפניתי אליה את המבט שעבד על
ז'אן פול, אך היא לא התייחסה אליו, רק פתחה את גליון הווג
שאחזה והפנתה את סנטרה המעוצב לעבר כפתורי המעלית. עמדתי לשאול
אותה האם תצטרף אלי לאופרה בערב, או שאולי נלך למסעדה או סתם
לסרט ללא תרגום, או שמא תעדיף לטייל שלובי ידיים על גדות הסיין
ונתמקח עם הרוכלים על מחירי זיופים של ענתיקות במונמארט, ואם
לא בא לה ללכת, למה שלא נשאר כבר במלון ונזדיין כל הלילה?
רציתי לדעת מה שלומה, מה תכניותיה, מאין באה ולאן תלך, אך
הבבון הראשי קטע את תכניותיי ולחץ על כפתור הקומה הרביעית.
דלת המעלית נסגרה ועלינה נעלמה מחיי בחטף, כפי שהופיעה.

הגעתי לבית הקפה, ישבתי ולגמתי קפה או-לה. הרוח הקרירה בידרה
את מחלפותיי הפרועות ואייפל המואר בנצנוציו מזדקר לו שם ברקע.
לאחר מכן נפגשתי עם פשולינב הבולגרי, בדקתי בעיון אב-טיפוס של
תותבת שהביא אתו, הוא נתפס ואני חזרתי להוויה המזרח-תיכונית.

בסוף, התחתנתי עם דליה מפתח-תקווה, שכל כך אהבה להתמקח עם
סוחרים בעתיקות מזויפות.