[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נבו בוכניק
/
השביל הזה

הלכנו על השביל הזה כילדים, בדרכנו הביתה או לבריכה של
הקיבוץ.
שביל עפר, מהסוג שיש בכל מקום בעולם, לא סלול, פשוט שם. על
השביל הזה למדנו ללכת, לרכב על אופניים, ובסופו של דבר גם
לנהוג עליו. למעשה, עליו נהגנו ביום שבו היא מתה.
גדלנו ביחד, אני והיא. תמיד שמענו סיפורים על זה שכבר בגיל
שנתיים אי אפשר היה להפריד בינינו, אבל הזיכרון הראשון שלי
ממנה הוא מגיל 5, שאבא שלה לקח אותנו ביחד לשחות, ואני למדתי
מיד אבל היא כמעט טבעה. היינו ביחד בגן, עם כל שאר ילדי
הקיבוץ, ועלינו ביחד לכיתה א'. אני הייתי הראשון שידע על
המחזור הראשון שלה, הראשון שהלך מכות עם מישהו שקילל אותה,
וכשהגענו לכיתה ז', הייתי גם הנשיקה הראשונה שלה, והיא הייתה
שלי. הלילה הראשון שלי מתחת לירח היה איתה, כשברחנו אל ההרים
ליד הקיבוץ, ונרדמנו על מזרון ישן שמצאנו במועדון הילדים.
הסתכלנו ביחד אל הכוכבים, המצאנו סיפורים ואגדות על מוצאם,
וניסינו לחשוב אם על אחד הכוכבים האלה יושב לו זוג אחר שמסתכל
עלינו ומנסה לחשוב מאיפה באנו.
כשהשתכרתי בפעם הראשונה, השתכרות אמיתית של ילדים, היא הייתה
זו שסחבה אותי אליה הביתה ואמרה להורים שלה שהיא חושבת שיש לי
שפעת. כששכבנו במיטה שלה, לחשתי באוזנה שאני אוהב אותה לפני
שעיניי נסגרו עד הבוקר. אני זוכר את זה.
על השביל שמחוץ לבית שלנו הלכנו מבוישים ביום הולדתה ה16,
מחזיקים ידיים ונבוכים, עם חפיסת קונדומים סגורה אצלי בכיס. על
השביל הזה דמיינו את אותו לילה, שעלה על כל דמיון. הסקס
הראשון, הלילה הראשון באמת ביחד, הזיון הראשון. איתה הבנתי
לבסוף מה משמעות העניין. איתה גם הבנתי שמיטה היא המקום היחיד
לסקס, ושכל מקום אחר, לא משנה כמה רומנטי הוא נשמע, פשוט לא
עובד.
השיר הראשון שכתבתי אי פעם, נכתב עליה. כך גם כל שאר הסיפורים
והיצירות והקשקושים שיצאו מידיי מאז. היא הייתה הסיבה שהתחלתי
לכתוב, ובתור אחד שמתיימר להיות סופר, זה לא הולך ברגל. היא זו
שהמציאה את קמינסקי, שאמרה שלכל הסופרים הגדולים יש שמות
בדויים, זהות שנייה, בשביל שיוכלו לכתוב באמת. היא זו שלימדה
אותי את התו הראשון בפסנתר, ועזרה לי כמה שנים אחר כך כשניסינו
לנגן את אחרי הכל את שיר, של ארצי, והיא אמרה שהיא אוהבת את
השיר הזה, וכמה מופלא זה יהיה יום אחד להיות רק שיר.
על השביל ההוא הלכנו לקבל את תעודות הבגרות שלנו, זורקים את
כובעינו לאוויר כמו בסרט אמריקאי, חיוכה זורח, עיניה מופנות אל
עניי. זו הייתה הפעם הראשונה שהבחנתי שבאמת יש לה יופי של
קיבוץ, מהשיער הג'ינג'י והנמשים ועד הרגליים היחפות.
על השביל הזה נהגנו באותו יום אל המסיבה, כשהיא מתה. לא מוות
הירואי או מעורר עניין, סתם, תאונת דרכים. נהג שיכור ב4 בבוקר,
ב4 ורבע היא כבר מתה. כשחזרתי הביתה, הלכתי לבד באותו שביל,
מהכניסה לקיבוץ ועד הבית שלי. ראיתי אותנו הולכים עליו לאורך
כל הדרך, רצים עליו כילדים קטנים עם בגדי ים ואבא שלה צועק
עלינו מאחורה. פסנתרים וכינורות ניגנו, לא יודע מאיפה, אולי רק
אצלי בראש, אולי רק נוסטלגיה רומנטית. כשהבנתי שלא תלך שוב על
השביל הזה, פרצתי בבכי.
אחרי השבעה, כתבתי אותה. הלחנתי את השיר וניגנתי אותו כל לילה
לפני שהלכתי לישון. אני חושב שהיא מחייכת, איפה שהיא לא נמצאת
עכשיו. היא תמיד רצתה להיות שיר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אל תשפוט ספר
לפי הכריכה,
שפוט אותו לפי
הדבר הזה שכתוב
מאחורה.

מדריך הקניות של
אודיסאוס


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/5/07 17:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נבו בוכניק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה