כשג'וזפין חוצה את האולם הגדול בדרכה אל מדרגות השיש, הוא
מסתכל ברגליה מטופפות בעדינות על הרצפה. עורה הלבן, כאילו נצבע
בכוונה שיתאים לשמלתה, מוסתר בחלקים בידי בד עדין המתנופף קלות
כשהיא זזה בין האורחים בחינניות של מלאך. חיוך פה, מילה שם,
עיניה זזות באיטיות כשהיא מסובבת את ראשה ומבטינו מצטלבים.
שמלתה הלבנה ריחפה על פני מאות דפים של עשרות נערים צעירים,
מסוחררים מיופייה, נוצותיהם מתזזות על הדף כאחוזות דיבוק.
בביתו, בתוך מגירות עץ ישנות, פניה מתכלות באיטיות, דיוקנים
שנראו כהשתקפויות מראה, מחזות שירגשו אלפי לבבות על הרגשותיו.

כשג'וזפין מדברת, מילותיה פוגעות בו כמו אגרוף בחזה. כמו קרבות
החרבות של האצילים, או הקרבות האכזריים של הגלדיאטורים ברומא
העתיקה שעליהם שמע כה רבות, חסרי פחד ורחמים. הוא נהדף לאחור
ממבטיה, משתנק ומתחנן לנשימה, או לחילופין, לנשיקת המוות.
אולמות נשפים נראו קטנים מדי כדי להכיל את עוצמתה, אנשים עם
מסיכות על עיניהם רוקדים לכבוד נוכחותה, משרתים עם מגשים על
ידיהם וחליפות שחורות מחכים למוצא פיה.
כשהלהקה מנגנת לאורחים הנכבדים, ואנשים עם כפפות לבנות ונשים
צעירות מוחאים כפיים, ברגעים האלה ג'וזפין חיה. רוחה מתעוררת,
חסותה נפרשת על אולם הנשפים, אנשים מסובבים את ראשם אל ריקוד
המלאכים המתרחש מול עיניהם. חוויה של פעם בחיים, אם בכלל, כמו
לראות את אלוהים בפניה של אהובתך, או את משמעות החיים, לחלקיק
שנייה, בחיוך אקראי.
כששמלתה מתנופפת בסיבוביה הוא מתקרב אל הקסם, צעדים איטיים,
מפחד לפגוע או להרוס או יתקרב יותר מדי. קריאות תדהמה נשמעו
בכל האולם כשהוא תפס את ידה והחל לרקוד, משרתים הפילו את
מגשיהם, הלהקה הפסיקה לנגן, ורק נגן אחד, שראה את הנער מסתכל
עליה מדי יום, המשיך לנגן, לא נותן לקסם למות. הם רקדו כך במשך
שעות, עיניהם של כל הנוכחים מופנות אליהם, תווים של איש אחד
שומרים על רגליהם נעות, הוא מסתכל עליה והיא בעולם משלה.
ג'וזפין תמיד הייתה במקום אחר כשהיא רקדה, במימד אחר, אלפי
קילומטרים מעל כולם, לבד. וכשהוא החזיק בידה, הוא עלה למימד
הזה ביחד איתה, והם רקדו על עננים לבנים בחום השמש, ריחפו
באוויר, מאזינים לנגינתם הרכה של המלאכים.
כשחזר לגופו, ג'וזפין כבר נעלמה. עלתה לחדרה או שיצאה החוצה,
או שמא הפכה לאוויר לעיני כולם, את זה לעולם לא ידע. אותה הוא
לא ראה שוב מעולם, אבל הסיפורים עליהם חיים עד היום, בסיפורים,
במחזות, בראשם של כל הנוכחים וצאצאיהם, שאליהם העבירו את
הסיפור בהתרגשות כשדיברו על אותו לילה שבו ראו את הבלתי יאומן,
אותו לילה שבו ראו את ג'וזפין כמי שהיא באמת, אותו לילה שבו
ראו בפעם הראשונה בחייהם, אדם הרוקד עם מלאכית.