השעון מופעל בשעה שבע ועשרה בבוקר. שיר רגוע מתנגן ברדיו.
'מה הפואנטה פה? מה הפואנטה בלבצע זאת שוב?' עולות במוחי תהיות
דיכאוניות. אני מנסה להתאושש, פוקחת עין אחת לאור שמש חורפית
ומסנוורת. 'יא בת זונה' אני מסננת, 'יא בת זונה, את לא תשברי
אותי!' אני ממלמלת שברי מילים. שום דבר לא יכול למנוע ממני
לקום עכשיו. העין השניה פקוחה. כעת אני מנסה למתוח יד אחת,
להוציא אותה אל מחוץ לשמיכה. קר, קר מדי! 'אלוהים, מי המציא את
הקור הזה?' אני תוהה. ובכל זאת, אין לי ברירה. לאחר מספר שניות
אני על הרגליים, בטוחה להתעורר לעוד בוקר של מאבק.

הכניסה למקלחת זהו החלק הנורא ביותר.
זהו החלק הקשה ביותר, לפני שהכל מתחיל. אני מישירה עיניי אל
המראה, במעין פחד. אני רואה, רואה הכל. את העור הלבן והמטונף,
שמלא בשאריות לכלוך, את העיניים הכבויות ומלאות שקיות שחורות,
את הראש הפרוע ומלא הלכלוך גם הוא. והנורא מכל? אלו הן כפות
הידיים. מלאות בוץ חום ומטונף, שמסרב לרדת. אני שונאת להביט
במראה, הדבר מעורר בי בחילה כל פעם מחדש.

הטקס מתחיל. תחילה מגיע כיוון זרם המים. הם תמיד מכוונים
לטמפרטורה החמה ביותר. שטיפה ראשונה, הנה זה מגיע. המים נוגעים
בעור, מלטפים אותו. אני מרגישה את עורי בוער. שוב הצצה חטופה
במראה, ושוב האכזבה הכבדה, שכן לפעמים בסתר ליבי, אני מצפה
שאחרי שטיפה אחת כל הלכלוך ייעלם. אני לוקחת מעט סבון פנים,
ומתחילה לקרצף. קרצוף חזק, עיקש, עד שהכל ייעלם. אני סופרת את
מספר הפעמים בהן ידיי נוגעות בפניי, בעצבים, בזעם. אני יודעת
שזה לא בסדר, אבל אי אפשר אחרת. מישהו צריך לנקות את הלכלוך
הזה. עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, והנה, עברו להן שלושים וחמש
הפעמים של הבוקר. רגיעה קלה.
אני מביטה שוב במראה. לא אכפת לי שכל הפנים שלי אדומות,
ושרוטות, ושיש סימני דם פה ושם, לא אכפת לי בכלל. מאחר וכעת
אני רגועה יותר.

כעבור מספר שניות אני מתעשתת, המציאות מכה בפניי. אומנם עברתי
חלק גדול מן טקס הטיהור, אך החלק הקשה ביותר לניקוי עוד
לפניי-כפות הידיים. לצופה מהצד, לפחות לטענת הסביבה, הכל נראה
בסדר. ציפורניי ארוכות ומטופחות, צבועות בלק אדום. אצבעותיי
כשל נגנית, ארוכות ודקיקות. מושלמות כביכול. אני מביטה בהן
ורואה את הזוהמה, הזוהמה הנוראית הזאת, שכולם מתעלמים ממנה
בשיטתיות, זה מחליא אותי. אני מכניסה את הידיים אל מתחת לזרם
המים הרותחים, מרגישה את זעם הכוויה מתפשט לי בכל הגוף. לחיצה
קלה על מיכל הסבון, והנה ידי מלאה בנוזל הצמיגי והריחני. חיכוך
קל של כפות הידיים אחת בשניה, חיכוך שנהיה יותר מהיר ויותר
לוחץ, יותר שורף, יותר חזק. אני סופרת עשרים פעם, כמו בכל
בוקר. אחרי שכפות הידיים אדומות, וכמו הפנים - מלאות סימני דם
וציפורניים, אני נרגעת לגמרי. סוף הטקס. הזרם נסגר. כעת ניגשת
אני אל המגבת שהיום היא ורודה, שכן זהו הדבר היחיד שאני מרשה
לעצמי לשנות בטקס הבוקר. אני מנגבת את הידיים בעדינות, נזהרת
שלא לפגוע בהן. לאחר מכן אני מנגבת את הפנים, לאט, לוקחת את
הזמן, נותנת למגבת החמימה לרפרף על פניי. זהו התענוג היומי
שלי.
אני יוצאת מהמקלחת.
הנה עוד יום חדש מתחיל.