"היכונו... סובבו מפתחות... קדימה! היכונו... סובבו מפתחות...
קדימה!"
וכך שוב, ושוב, ושוב, ושוב, ושוב, והפסקת קפה, ועוד הפעם עד
רדת הלילה, והביתה. עבודת סיבוב המפתחות המסובכת והמסווגת
מעייפת את פרקי ידי, אך לא נורא, בקרוב נקבל כפתורים, ואולי
אפילו חיישני-עיניים.
אולי אני צריך להציג בדיוק מה אני עושה. אני פקיד צבאי, המשרת
בחברה הממשלתית לפינוי הזבל. בקרוב אסיים את שירותי הצבאי. מה
אני עושה בצבא בדיוק? בדרך כלל אסור לי לומר, אבל היום זהו יום
מיוחד, אז אני אגיד לך. אני בעצם מפנה זבל. אנשים זקנים ממני
מעמיסים אותו על מיכליות, ואני וארצלינגר מסובבים המפתחות,
והופ, קפיץ נמתח ונרפה והזבל מתמוסס לו בתוך השמש. ככה אני גם
מוסיף חומר בערה, כלומר, הזבל שלנו מאיר את השמש. אני מעניק לך
את השמש.
אתה מבין, לאחר שנערם הרבה יותר מדי זבל על הפלנטה הזו, חשבו
ראשינו חכמינו איפה לשים את הזבל. חלק אמרו שיש להשמיד, וחלק
אמרו שיש לשלוח לכוכב אחר ולעשות אותו למזבלה, ולבסוף הם בחרו
בשביל הזהב. מה אתה שואל? אה, ובכן, כמובן שאסביר לך! רק חכה
רגע, לא סיימתי. אתה צריך לראות את זה, זה משהו מדהים. מכליות
עצומות, בהן טונות של שקיות שחורות קשורות בקפדנות, שקית על
גבי שקית, ערימה עצומה של אשפה טהורה, של כל הדברים שלא נחוצים
לאף אחד ושאין אדם החפץ בהם, כמו כשתא נושם, לוקח את מה שהוא
צריך וזורק את מה שלא. אתה לא מבין? לא נורא. בכל מקרה, אז
בעצם כל המכונה העצומה הזו, שרובה מורכבת בעיקרון מקפיץ אחד
גדול מאוד, נשלטת על ידי סיבוב שני מפתחות. עורמים זבל, בודקים
שאין שם אנשים חיים, גופות או דברים חשובים אחרים, מסובבים,
ובמהירות עצומה מיכלית זבל ענקית טסה לה הישר אל תוך השמש.
כן, שניה, אני כבר אסביר לך למה, תן לי לסיים ותבין. לפני
שנהייתי פקיד הייתי לוחם גדול בסיירת השלישית בצבא הוד מעלתו,
אבל הועברתי כתוצאה ממקרה משעשע במיוחד. יום אחד אני ועוד
מישהו מהסיירת התערבנו על שתי ארוחות צהריים וסידור מיטה במשך
שבוע שאלך למפקד ואתן לו חיבוק גדול נורא. אז עשיתי את זה, ומה
שקיבלתי היה העברה מהתפקיד, כלא צבאי לחודשיים ונזיפה בנוכחות
ההורים שלי. קצת מוזר היה הדבר האחרון, הרגשתי שאני שוב בבית
הספר, והרי עזבתי את המקום המקולל כבר לפני זמן רב. ובכל זאת,
זה הצליח במטרתו, כי זה כן הביך אותי, למרות שאני כבר בוגר
וגדול וההורים שלי לא חלק מכריע בחיי, הרי אפילו כבר יש ילד
בדרך, שתהיה בת בעזרת הוד מעלתו, והביאו את ההורים שלי. נו, תן
לי לסיים ואני אגיד לך מה כל כך מיוחד ביום הזה. אני אגיד לך,
תן לי לסיים את מה שאני רוצה ותקבל את רצונך. אז השימוע הזה,
הוא היה לפני שנה. שנה בדיוק, למען האמת. שורה שלמה של מפקדים
רציניים יותר ורציניים פחות, חלקם חמורים וחלקם מתחמקים
מנשותיהם. ושם ישבנו קטנים, אני והוריי, על דיון משמעתי
שאישומו - חיבוק מפקד. ובשביל להוסיף לביזאריות האירוע, הוריי,
שלא הבינו את משמעות ורצינות וחומרת האירוע, הביאו איתם עוגה,
ליום הולדתי, וביקשו מכל המפקדים לאחל לי מזל טוב. ואני נאלצתי
לכבות תשעה נרות מול סוללה שלמה של מפקדים.