לאחר כחצי שעת נסיעה, החנה את רכבו בחניון הציבורי הצמוד
לבניין הגבוה ביותר באזור מגוריו. בכניסתו לבנין נתקל במחזה
מטריד. ליד מעליות הבניין נאבק איש הביטחון באדם תימהוני
בניסיון להרחיקו מהן.
"מה קורה כאן?" שאל. איש הביטחון כופף את יד התימהוני לאחור,
הוריד אותו לברכיו והחווה בראשו לכיוונו, "הוא הטריד את
העוברים והשבים."
"הטריד זו מילה חזקה, מה הוא עשה?"
"הוא לא נתן לאנשים להיכנס למעלית לפניו. הוא דיבר עם כל אחד
ואחד מהנוסעים כשאלו נכנסו למעלית ומשהתמלאה, יצא לחכות למעלית
הבאה."
"ואיך זה מטריד את העוברים והשבים בדיוק?" נימת ציניות ניכרה
בקולו. איש הביטחון חשב לרגע, "זה עיכב את תנועת המעליות ונראה
לי מוזר". התימהוני פלט יבבת כאב.
"שחרר אותו מיד!" פקד עליו תוך שהוא שולף תעודת קצין במילואים.
איש הביטחון לא היסס, "אני מצטער, אבל אני לא יכול לעשות את
זה, או שהוא יוצא מהבניין מרצונו החופשי, או שהוא נשאר כפות
מחכה למשטרה".
הוא החזיר את תעודת הקצין לכיסו וניסה שוב, הפעם בנימה רגועה
יותר. "אני מכיר אותו ויכול לערוב לשפיותו". איש הביטחון בחן
אותו בניסיון להחליט אם הוא דובר אמת. לבסוף שיחרר את התימהוני
ואז הוסיף, "הוא תחת אחריותך" וחזר לעמדתו. הוא לחץ על כפתור
הקריאה למעלית וזו לא איחרה לבוא. הפעם נכנסו שניהם יחד
למעלית, הוא העיף מבט לכיוון המדבקה של בדיקת הבטיחות למעלית
ולחץ על הכפתור לקומת הגג והתפנה להוכיח את התימהוני שעמד
לצידו.
"יוסי, אתה לא צריך כל פעם מחדש להסביר לכל מי שנכנס למעלית על
המדבקה של הבדיקה הבטיחותית למעליות. אני בטוח שכולם יודעים על
המדבקה. אתה רק מסבך את עצמך בצרות!"
"אתה לא חושב שאני יודע את זה, קסידי? זה לא משהו שאני יכול
לשלוט בו. תאר לעצמך מה היה קורה אם דלתות המעלית היו נפתחות
והמעלית לא הייתה מגיעה? יש חמש קומות חניה בבניין הזה! או אם
הכבלים של המעלית היו נקרעים בקומה השלושים כי היא לא עברה
בדיקה בטיחותית ולא גילו את זה בזמן?"
"יום אחד פשוט יתלו תמונה שלך בכל בניין גבוה ולא יתנו לך
להיכנס יותר לאף בניין", התלוצץ קסידי ואז הוסיף, "כולם הגיעו
כבר?"
"כן, אנחנו אחרונים ואגב, תודה על העזרה"
דלתות המעלית נפתחו. "שטויות", ענה, יצא את המעלית לכיוון הגג
והסתובב לעברו של יוסי, "אתה בא?"
יוסי חייך, "עוד כמה סיבובים", הושיט ידו ללוח הבקרה של המעלית
ודלתות המעלית נסגרו שוב.
קסידי הביט במספרים של המעלית יורדים עד לאפס ואז יצא אל הגג
להצטרף אל האחרים, "ניוטון!" קרא לעברם והם ענו כמקהלה בפה אחד
"ניוטון!". הם ראו את השימוש בשמו של ניוטון כברכת שלום ככבוד
הראוי למדען שגילה את כוח המשיכה. "מה יש לנו בתוכנית היום?",
שאל קסידי. גבר חסון וגבה קומה ענה, "אני קופץ היום". קסידי
בחן אותו, "עם או בלי מצנח, קפטן?"
"עם כמובן", הקפטן חייך. הקפטן אהב את ספורט הצניחה. קסידי
העניק לו את כינויו לאחר שקפץ מראש ההר אל-קפיטן בביקורו בפארק
יוסמיטי שבארצות הברית.
"חכה ליוסי, אני בטוח שהוא ישמח לראות אותך קופץ"
הקפטן צחק, "יוסי היה שמח לראות אותי קופץ גם בלי מצנח".
קסידי חייך, "אני בטוח שאם זה היה נכון, הוא כבר מזמן היה מנסה
לדחוף אותך למטה" ואז ניגש לפינה הקבועה שלו, בצמוד למרזב. הוא
מגיע למפגשים האלה במשך כתריסר שנים במרווחים לא קבועים.
לעיתים לא היה מגיע במשך חודשים ארוכים ולעיתים היה מופיע
בקביעות שבוע לאחר שבוע. הוא ראה במפגשים אלו אבני דרך בחייו,
שביל הלבנים הצהובות הפרטי שלו. בעודו תוהה אם הפינה שלו בגג
המסוים הזה תתאים למשימה שלו להערב, נשמעה זעקתו של יוסי.
"תעצרו אותו!" בחור צעיר פרץ מן המעלית בריצה לעבר המעקה
כשיוסי אחריו. זה לא היה המפגש הראשון שהופרע על ידי גורם
חיצוני ומכיוון שכך היו מתורגלים היטב. לאחר מספר שניות מצא את
עצמו הבחור הצעיר עושה חיקוי של שטיח בניגוד לרצונו כשעליו
לפחות חמישה גברים על מנת לוודא באופן סופי שהוא לא זז. קסידי
קם ממקומו והביט במחזה. הוא ראה את עצמו בעיניי רוחו קופץ על
ערימת הגברים תוך כדי שהוא קורא כמו ילד קטן "ערימת ילדים!"
חיוך עלה על פניו, "אתם יכולים לתת לו לקום, אבל תחזיקו אותו",
הורה להם והם עשו כדבריו. יוסי נעמד לצדו של קסידי, "אני
מצטער, הוא היה מהיר מדי". "זה בסדר. תישאר איתנו, הקפטן קופץ
היום", ענה קסידי. יוסי חייך, "באמת? אני יכול לעזור?"
"מצחיק מאוד," רטן הקפטן ואז שאל בעודו מחזיק במתאבד, "מה
איתו?"
"שאלה מצוינת", ענה קסידי, "מה אתה אומר, מתאבד?" המתאבד לא
ענה ורק הביט בו בשתיקה. קסידי ניסה שוב, "אני קסידי, ואתה?"
"כמו קיד וקסידי?" שאל המתאבד כשהוא לא מסתיר את נימת הבוז
בקולו.
"לא, כמו פרד קסידי, דמות מספר שאוהבת לטפס על גגות", ענה
קסידי בהתנצחות והוסיף "אנחנו אנשי הגגות. מי אתה ואיך אתה מעז
להפריע למפגש שלנו?"
"אני זה אני ואתם מטורפים! זה מה שאתם! אנשי הגגות! אנשים
מטורפים עם שמות מומצאים שנפגשים על גגות! צריך לאשפז כל אחד
ואחד מכם!"
"להזכירך אתה זה שרצה לקפוץ לפני רגעים מעטים אל מותו. אני
חושב שזה מונע ממך את הזכות לערער על השפיות של כל אחד מאיתנו
ומכיוון שאתה לא מוכן להזדהות, אני חושב שאני אקרא לך בק בגלל
השיר הזה שלו שנקרא לוזר וזו דעתי על מתאבדים." קסידי קבע
עובדה וכולם תמכו.
"יופי! אני שמח שיש ביניכם הסכמה. עכשיו תשחררו אותי ותנו לי
להמשיך בשלי!"
"זה לא עובד ככה", ענה קסידי. "אז איך זה כן עובד?" שאל בק.
"עכשיו אתה מסכים להשתתף במפגש אחד, להכיר כל אחד ואחד מאיתנו,
לשמוע כל מה שיש לנו להגיד ובסופו של יום, אם אתה לא רוצה
להצטרף אלינו ועדיין רוצה לקפוץ אל מותך, אף אחד לא יעצור
בעדך."
"ואם אני לא מסכים?" הקשה בק. "אתה יורד למטה עכשיו במעלית,
הישר אל איש הביטחון של הבניין. לא אדם נעים הליכות, אתה יכול
לשאול את יוסי". בק הסכים. קסידי בחן את בק על מנת להחליט אם
להאמין לו ואז סימן לקפטן לשחררו. זרועותיו של בק כאבו מהאחיזה
של הקפטן. הוא עיסה אותן על מנת להקל את הכאב ושמע מיוסי על
המפגש הלא נעים שהיה לו עם איש הביטחון. "אני לא מבין דבר אחד,
איך זה שלך יש שם נורמלי?" שאל בק.
קסידי התערב בשיחה, "אנחנו קוראים לו יוסי על שם השיר, יוסי
ילד שלי מוצלח. אף אחד מאיתנו לא משתמש בשמו האמיתי. למרות
שאנו מכירים פנים אל פנים, זה עדיין מקנה לנו סוג של
אלמוניות", ואז הפנה את בק הצידה כדי שיוסי לא ישמע והוסיף,
"בטח שמת לב שיוסי קצת לא בסדר, אבל אני יכול להבטיח לך שהוא
לא מזיק ברובו."
שיחתם נקטעה כשהקפטן ביקש מכולם להפנות אליו את תשומת הלב לפני
הקפיצה שלמענה בא למפגש. כל אנשי הגגות נעמדו משני צדדיו של
הקפטן ובכך יצרו עבורו שביל המראה. הוא רץ ביניהם ואז קפץ.
קריאת "ג'רונימו" הדהדה באוויר והם ניגשו אל המעקה על מנת
לוודא כי הקפטן צלח את הקפיצה בשלום אך הוא נעלם מעיניהם. מספר
דקות עברו והטלפון הנייד של קסידי צלצל. מעברו השני של הקו
נשמע הקפטן, "שום דבר לא נשבר!"
קסידי העביר את הבשורה הלאה ורק אז התפנו כל אחד למטרה לשמה בא
למפגש, פרט לבק שהיה צמוד לקסידי. יחדיו עברו השניים בין חברי
הקבוצה וערכו היכרות. לגו, הראשון בסבב ההיכרות, הסביר לבק כי
הוא אוהב להסתכל על תנועת המכוניות בחניון מלמעלה, "זה כמו
משחק הרכבה של ילדים. מקומות החניה נתפסים באופן שיטתי על ידי
מכוניות בכל מיני גדלים, צבעים וצורות. מקומות חניה ריקים
עומדים בודדים ופזורים בחניון כשמטרתם היחידה היא לשחק במשחק
הנצחי של 'חפש אותי' עם הנהגים" וחזר לבהות בתנועת המכוניות
הבלתי פוסקת בחניון. קסידי טפח על שכמו של לגו, "הסיבה שאני
מחנה בחניון החיצוני היא שאני יודע שאתה משגיח על הרכב שלי"
ואז המשיכו השניים בסבב.
פיל, האחרון בסבב, קם, קד קידה ולחץ את ידו של בק, "נעים מאוד"
וחזר לשבת. "מה הסיפור שלו?" שאל בק. "אנחנו לא יודעים. הוא אף
פעם לא מדבר עם אף אחד. אנחנו קוראים לו פיל האקרופיל".
"מה זה אקרופיל?" שאל בק. "מילה של פסיכומטרי" ענה קסידי, "חפש
אותה במילון".
השניים התיישבו בפינתו של קסידי ובק המשיך להטיח בו שאלות,
"איך הארגון הזה שאתם קוראים לו אנשי הגגות התחיל? מי ייסד
אותו? אתה?"
קסידי חשב לרגע ואז ענה, "אף אחד לא בטוח מי ייסד את הארגון,
מתי, למה ואיך. אני יודע להגיד לך שלבטח זה לא הייתי אני.
הארגון קיים כבר זמן רב. לדעתי הוא נוסד על ידי המתיישבים
הראשונים בארץ בתקופת חומה ומגדל. זה די הגיוני אם אתה חושב על
זה. קבוצה של אנשים הייתה מתארגנת, בונה בסיס יישוב בן יום ואז
מה נותר להם לעשות אם לא לעלות למעלה למגדל, להסתכל סביב
ולהתפאר מיציר כפיהם?"
בק חייך, "יש לך מושג כמה מטופש זה נשמע?"
"כן". קסידי חייך, "אבל מצד שני זה גם לא לגמרי מופרך, נכון?"

"מה שנכון -  נכון, אבל אתה לא בדיוק יכול להשוות את המגדלים
מחומה ומגדל לגורד שחקים"
"צודק, אבל לא כל המפגשים שלנו נערכים על גגות בניינים גבוהים.
יש אפילו חלק מאיתנו שאוהבים את המפגשים על גגות נמוכים, בתוך
העיר, בין הפרברים, להסתכל על אנשים מלמעלה ועדיין שייראו לך
כמו אנשים ולא כמו נמלים ואז אתה יכול באמת להרגיש את
העליונות. גימלי, שפגשת קודם, הוא כזה. לדעתי זה תסביך של
אנשים נמוכים."

ומה הסיפור שלך? למה אתה מגיע לכאן?"
"אני..." החל קסידי מהרהר, "אני מהצועקים".
"מה זאת אומרת?" שאל בק.
"זאת אומרת, שבכל נקודה בחיי שבה אני מרגיש שאני עומד להתפרץ,
אני עולה לגג, נעמד בפינה הקבועה שלי וצועק בכל כוחי. זו הרגשה
משחררת, כדאי לך לנסות פעם."
בק התעלם, "קרה פעם שמישהו באמת קפץ במפגש שלכם?"
"בטח שקרה. פעם אחת כשרק הגענו לגג, עמד מישהו על הקצה וניסה
להחליט אם לקפוץ או לא. הבחינו בו מלמטה וקהל רב הצטבר בחזית
הבניין ולבסוף הוא התחרט. אתו הגענו למסקנה שאם אתה רוצה לקפוץ
למותך אז כדאי שתחליט ואז תקפוץ בריצה מאמצע הגג כדי שאף אחד
לא יראה אותך בזמן שאתה מהסס ויתקשר למשטרה. יום למחרת הוא חזר
לאותו גג וקפץ אל מותו".
"אבל זה לא ממש במפגש שלכם! זה בגלל המפגש שלכם." התרעם בק
שהרגיש מרומה.
"גם בזמן מפגש היה לנו מקרה התאבדות. אחרי שיצא הסרט מטריקס,
בא בחור צעיר לאחד המפגשים והציג את עצמו בשם ניאו. הוא קפץ אל
מותו בניסיון לחקות את הקפיצה מהגג בסרט. אחרי זה גילינו שהוא
היה לוקה בנפשו."
"ולא בא אף פעם מישהו שחשב שהוא סופרמן?"
"בטח שכן, אבל הוא נראה לנו לא שפוי אז קראנו למשטרה"
"וניאו נראה לכם בסדר?!"
"אני צריך לצעוק עכשיו", אמר קסידי ובכך קטע את השיחה. הוא קם
על רגליו, שאף אוויר מלוא ריאותיו, צעק שכל העולם ישמע, באפיסת
כוחות התיישב חזרה במקומו ובגג השתררה דממה.
"עכשיו אתה מבין?" שאל קסידי לאחר מספר דקות מנוחה.
"עכשיו אני מבין," ענה בק.
"אני יורד למטה, מה איתך?" שאל קסידי.
"גם אני", ענה בק בהיסוס.
"במעלית או בדרך המהירה?"
הפעם תשובתו הייתה החלטית, "במעלית".
קסידי חייך, "ברוך הבא לאנשי הגגות".