הוא נסע על כביש מס' 1 לכיוון רחובות, אבל לא ראה כלום. זה היה
לילה ערפילי במיוחד, ואי אפשר היה לראות למרחק הגדול ממטר או
שניים. "אורות הערפל!", נזכר בשמחה באותה פונקציה שקרא עליה
בספר התיאוריה. גאה בעצמו, מצא את הכפתור והדליק את אורות
הערפל. זה לא שינה כלום.
חצי שעה לפני כן עוד היה מחוץ לבית עם הכלבה בטיול לילה. האדמה
הבוצית נדבקה אליו כמעט עד אמצע הנעל. הוא התקשר לליטל,
הסטודנטית למשחק, איתה כבר יצא איזו פעם או שתיים. היא הזמינה
אותו לשבת עם חברות שלה בבר ברחובות, וכך הוא מצא את עצמו, על
כביש מס' 1, מהרהר לגבי נחיצותם של אורות הערפל.
טיפות גשם, דקות אך נחושות, החלו לטפטף. זה בהחלט לא עזר לו -
נוסע בערפל, למקום לא מוכר, בקושי קורא את השלטים. אותם שלטי
תנועה, שיותר משסימנו לו את הדרך אל היעד, סימלו לו את המרחק
מהבית, מתל אביב. אסף אמדורסקי השני התנגן ברקע, פסקול לא רע
ללילה שכזה.
יפו, חולון, רמלה, ראשון, רחובות... מבעד לערפל עוד הצליח
לזהות את מכון וייצמן, עם שדה תאי האנרגיה הסולארית שקרוב
לוודאי שקועים בתרדמת החורף שלהם. הוא עקב במדויק, כמו ילד
טוב, אחר ההוראות של ליטל, ולבסוף הגיע אל מגרש החניה. "שימי
ידך" של אמדורסקי נקטע עם כיבוי המכונית, והוא שם פעמו אל
הכניסה.
אין ספק שהבעלים של ה"נייט-בר" השקיע הרבה מחשבה וממון בעיצוב
המקום, שהיה בעל חזות מתוחכמת וקרירה. אבל בכל זאת, משהו
בשילוב של המקום עם המוסיקה והאנשים לא התחבר לו. "אין מה
לעשות, רחובות זה לא תל אביב" חשב לעצמו. אחרי טיול קצר במקום
הוא מצא אותן. ליטל נראתה מעולה, שיערה השטני הארוך והמסולסל
נפל בעדינות על חולצתה הבהירה, שהחמיאה מאוד לחזה העסיסי.
'עסיסי' נשמע קצת נדוש כשחושבים על זה, אבל בכל זאת...
עסיסי... היו לה עגילים גדולים בצורת ספירלה עם אבן ירוקה
במרכז, והשפתון האדום שלה הדגיש יפה את שפתיה הדקות והארוכות.
'חברות שלה גם נראות לא רע...', חשב. "הי מותק! תכיר - שיר,
ונתי". "שלום, שלום". לאחר שתי לחיצות ידיים, נשיקה נעימה וכמה
חיוכים, מזויפים ומזויפים פחות, הוא הסיר את הז'קט, תלה על
הכסא והתיישב לצד ליטל.
עוד הגשם טפטף על החלון, והבנות פטפטו על אלון, המסכן התורן
שנפל קורבן לטלפיה של שיר. "איזה יצור פאתטי!", והיא הרחיבה:
"היום בערב הוא הזמין אותי לצאת וייבשתי אותו. עכשיו, אחרי כמה
צ'ייסרים של ג'יימסון קצת מתחשק לי, אז שלחתי לו הודעה והוא
ענה לי שהוא כבר מחכה לי בבית. איזה לוזר!". בין ויסקי לויסקי
החליפה נתי מבטים עם בחור על הבר, נראה חייל, ביישן. "אני לא
יודעת.. מצד אחד הוא נראה לי כמו התפשרות, מצד שני אני מה זה
חרמנית מהג'וני. מצד אחד, אני רוצה ללכת אתו לשירותים, מצד
שני, אני לא רוצה לשכב אתו..".
קצת המום אך משועשע, הוא צלל לתוך אחורי הקלעים של עולם הבנות.
לא עבר הרבה זמן עד ששיר הסתלקה אל אלון ונתי נעלמה עם החייל
הפושר, משאירות אותו לבד עם ליטל, סוף סוף. "ומה אתך? האלכוהול
לא משפיע?". "האמת שמשפיע.. יאללה, בוא נעוף מפה". גושי ברד
גדולים התדפקו על חלונות ודלתות הבר, בזמן שהאנשים הזועמים
התדפקו על דלתות השירותים, שהיו תפוסים הרבה מעבר לזמן הראוי.
"מה זו אהבה?" היא אמרה כשנכנסו לאוטו. "כל התפיסה שלי לגבי
אהבה השתנתה לאחרונה". "למה את מתכוונת?". "לא יודעת.. כאילו,
היה לי חבר לשנה ופתאום נפרדנו, ואחרי הפסקה של חודש היה לי
עוד חבר לשנתיים ולפני חודשיים נפרדנו. אז מה, אז אני לא אוהבת
אותם יותר? איך אפשר לאהוב מישהו בצורה כה סוערת וטוטאלית ובבת
אחת שהכל ייעלם ויתחלף בקרירות ואדישות? אהבה זה לא דבר שאמור
להיות לעד? אם ככה, יש בכלל כזה דבר אהבה?". והוא, מה הוא בכלל
ידע על אהבה. רווק נצחי, הקשר הכי ארוך שהיה לו היה ארבעה
חודשים. הוא אהב מוסיקה, חברים, משפחה, זהו. "וואללה, יכול
להיות שלא". הוא נסע מהר כדי לסיים את שיחת ההבלים הזו בהקדם
האפשרי, והמכונית יצרה זרמים תוקפניים שהתנפלו בשצף קצף על
המדרכה בכל פניה שנקרתה בדרכה.
בחדר המדרגות הקפיץ אותם רעם שהחריד את הקירות. "אנחנו עובדים
עכשיו על מחזה שלקוח מהמיתולוגיה, ואני משחקת את זאוס, אל
הברקים והרעמים (עיבוד פוסט - מודרניסטי שכזה). מאז שנכנסתי
לדמות יצא לי לחשוב הרבה על התופעה הזו, כמה קסומה ומסתורית
היא. אני לא מאמינה בשטויות המדעיות האלה על עננים, אני באמת
חושבת שמדובר באחת העדויות המוכחות לקיום כוח עליון. לא יודעת
אם זה אלוהים, או אללה או בודהא, אבל זה שם..". הוא הבין שהוא
יצטרך להזדרז יותר מהרגיל. "רוצה קפה?". "עזבי". הם נכנסו
לחדר. פה ושם האיר הברק את עיניה הירוקות, אפה המצודד, צווארה
המפותל, גופה הבשל. "רק שים שמיכה בבקשה, קר לי...".
הוא התניע את המכונית וחיכה עד שהמזגן יפזר את האדים על השמשה.
פרקטיקת פיזור האדים נחלקת לשתי אסכולות כלליות - החימום
והקירור. לטענת הדוגלים בקירור, השקולים, "ברור שצריך לקרר. כל
העניין הוא לתקן את חוסר האיזון שבין הקור שבחוץ לחום שבפנים.
אם תקרר - האדים יתפזרו". לעומתם, המחממים התוססים והסוערים
משיבים, "אתה משוגע? ללא ספק צריך לחמם! זה נותן קונטרה
לטמפרטורה הנמוכה שבחוץ, וככה האדים מתפזרים! חוץ מזה, זה גם
יותר נעים באוטו". פה ושם כמובן יש את ה"מחתרתיים" שפשוט
פותחים חלון. הוא כשלעצמו העדיף לחמם. בינתיים אמדורסקי הסתיים
ואת מקומו תפס עמיר לב.
הערפל כמעט התפזר אך הגשם נשאר, קשה ויציב. לאחר ניווטים
ברחובות הקטנים של נס ציונה, הוא הצליח להגיע לדרך ראשית.
ברמזור אדום הוא התבונן ברכב שלידו. הרכב עמד מעל לשלולית קטנה
שנוצרה בשקע בכביש, וטיפות גשם שמנות זלגו לאיטן מקצה הפגוש
בדיוק למרכז השלולית. כל טיפה יצרה מפגן מרהיב וסימטרי של
אדוות מדודות, אשר התאבכו עם האדוות של קודמתה לכדי מחזה
קליידוסקופי, כמעט לא הגיוני, כמו איזה ציור של אשר. כשהגיע
תורו של האור הירוק לחץ הנהג על הגז וגלגלי המכונית התיזו את
מי השלולית לכל עבר. הנהג, כלל לא מודע לתופעה המרהיבה שיצר
והרס במחי כף - רגל, המשיך בדרכו. "חורף" של עמיר לב טפטף
לאוזניים: "הטרוף אונס אותי ללכת בלי סיבה; אין מקום למחשבות,
אז הן חודרות גם לשינה". 'כמה פרטים מוסיף החורף הזה לחיים',
הוא הרהר, 'וכמה חיים הוא מוסיף לכל הפרטים'. הוא נסע ונסע,
מפקיר עצמו לסבך הזה של טיפות, ערפל, ברקים ורוחות, ללא כיוון
או מטרה, פשוט לנהוג ולהיות.