ישבתי שם על הספסל, כלום לא קרה. מרלין מתה בגללי, אבל זה לא
היה בכוונה. הגשם ירד ושטף את ידי. הדם זלג על רגלי, נעלי
הספורט הלבנות נצבעו טיפות טיפות באדום. רציתי לקום ולברוח או
אולי לצלצל למשטרה, אבל לא זכרתי את המספר, שזה מוזר כי הטלפון
של המשטרה הוא ממש קצר וקל מאד לזכור. שולי, הפסיכולוגית שלי,
אמרה לי אחר כך שזו תגובה טבעית ושאולי לא באמת רציתי להתקשר
למשטרה, ובגלל זה הכרחתי את עצמי לשכוח את המספר, ובכלל מה זה
משנה, גם אם הייתי מתקשר למשטרה, שום דבר לא היה שונה, מרלין
מתה ושום טלפון בעולם לא היה מחזיר אותה לחיים.

הדם שכיסה את ידי, שב עכשיו למרלין.
הורדתי את חולצת הטריקו הלבנה, שאימא קנתה לי ליום ההולדת
וניגבתי איתה את הפנים החיוורות, אחר כך הרטבתי את החולצה
בדמעות של אלוהים, שהמשיכו לרדת בלי הפסקה וניגבתי לה גם את
הצוואר. הושטתי את הידיים וניסיתי לפקוח את עיניה עם האצבעות,
אבל בכל פעם שהרפיתי, העיניים נעצמו מעצמן עד שכבר לא היה לי
כוח.
אחזתי במרלין תחת בית השחי וניסיתי לעזור לה לשבת. בזמן שהרמתי
אותה נזכרתי שמרלין רגישה לדגדוגים בבית השחי, וחשבתי שאולי אם
אני אדגדג אותה מספיק חזק היא תתעורר, הכנסתי את היד מתחת
לחולצה שלה ודגדגתי אותה הכי חזק והכי מהר שיכולתי, אבל מרלין
לא צחקה, ראשה נשמט ונגע בי וזה קצת הגעיל אותי, אחר כך ניסיתי
ביד אחת לדגדג אותה וביד השנייה מתחתי את שפתיה כדי שתחייך.
התכוונתי להשאיר אותה שם, יושבת נקייה, מחייכת, כשראיתי את
הרכב ובו השוטרים נעצר בקצה הגן. התיישבתי חזרה על האדמה,
עכשיו חשוב לדאוג שמרלין תמשיך לחייך.