לעידו היה עור בהיר וכיפה סרוגה על קודקוד הראש. סתיו נהגה
לרכון לעברו בזמן השיעור ולהחביא את הכיפה השחורה (שהתמזגה עם
צבע השיער שלו בדרך מטרידה) בכיס מכנסיה, עד שהיה מבחין
בחסרונה. אחר-כך הם היו בריב למשך שבוע ולא דיברו. אפילו מבטי
נאצה הם לא החליפו. אני תמיד הייתי כלואה בין שניהם - סתיו
התלוננה שעידו מקובע מדי, ושאי אפשר להאמין באלוהים וללמוד
בבית-ספר חילוני ויותר גרוע - שזה לא הגיוני שהוא מסתובב אתה
ואתי והולך לבית הכנסת, להתפלל. אני משכתי בכתפיי ואמרתי שתיתן
לו לחיות את החיים שלו בדרכים שלו, אבל סתיו לא ידעה איך
לשתוק. עידו, לעומתה, נעץ את מבטו בטבעות שעל אצבעותיי בעת
שהסביר לי, בקול מחוספס של נער בן חמש-עשרה וחצי, ש-"הבעיה עם
סתיו ואיתי היא שסתיו לעולם לא תבין". ("למה שלא תבין?"
"כי היא לא מוכנה להקשיב."  
"אולי היא פשוט לא יודעת איך").

באיזשהו שלב עידו התרחק מאתנו. סתיו משכה בכתפיה באדישות ואמרה
שזה היה ברור, ואני שתקתי ובלב, האשמתי את סתיו בכל מה שקרה לי
ולה ולעידו ולכולנו (ולא סיפרתי לה שאני ממשיכה להתראות עם
עידו, למרות שלא היה צורך במילים האלו - שתינו ידעו שהיא
יודעת, כי סתיו הניחה לי לחשוב שהיא יודעת הכול). הוא נהג לבקר
אותי בכל יום שישי בבוקר, כשחזר מבית הכנסת. שכבנו מתחת
לשמיכת-הפוך שלי ובנינו ייאוש ושמחה וכאב בחושך המרדים של
החדר. עידו היסס לפני שנגע בי בפעם הראשונה (נגע באמת. לא
רפרוף מהיר על הכתף, או דחיפה ידידותית על השכם), מולל קצוות
שיער חומה, שהחליקה מבין אצבעותיו כשאלו עברו ללחוץ על שפתיי,
בזהירות שהייתה כל כך אופיינית לעידו. השיער השחור, הארוך שלו,
נפל על לחיי כשרכן לנשק לי - עידו היה יפה בצורה מטרידה. כמו
מישהו שאסור להסתכל עליו, קצת כמו אלוהים בעצמו. אולי הוא היה
המשיח שלי (ושל סתיו). ואז הוא חמק מהמיטה ורץ לביתו. אני
פרמתי את חוטי השתיקה שתפרנו ביחד לבד. אולי עדיף להיות לבד
לבד מאשר להיות לבד ביחד. הכאב שלי הוא כמו כספומט מקולקל
(מהסוג שאבא שלי נהג לירוק עליהם) - בולע ובולע ולעולם לא
נותן, רק פולט אותי החוצה, משאיר אותי להתכסות בטיפות הגשם
שזולגות על דיזנגוף בפברואר.

אחר-כך סתיו התחילה לצבוע את השיער ולעשן סיגריות. היא חייכה
אליי בעת ששלפה את חבילת הקאמל המצ'וקמקת שלה מהתיק הבלוי
שהבאתי לה ליום ההולדת לפני שנתיים; חייכה כשפיזרה את שיערה
ונתנה לו להתבדר ברוח, מפלים של חוטים ורודים ואז סגולים ואז
כחולים מכתימים את האוויר.
עידו אמר שאני נגררת אחריה, שאני נותנת לעצמי להתרסק. "אולי
אני מרסקת את עצמי. אולי..." עידו מולל את סוף השרוולים
הבלויים שלו, נשך את שפתו התחתונה מבלי לשים לב. "אולי זה עושה
לי טוב".
"וזו הדרך שלך לאהוב אותי?"
"לא". הגשם טפטף על שנינו, ועידו נראה דהוי ולא-שייך לסביבה
הרועשת של אלנבי באחת-עשרה בלילה. "אולי זו הדרך שלי להתבגר."

סתיו התחילה לצאת עם בחור בשם רותם. הוא דק (הרבה יותר מסתם
"דק" - רותם היה דקיק, כל-כך רזה שכשסתיו חיבקה אותו, נדמה היה
לי כי היא יכולה להקיף אותו פעמיים ללא כל מאמץ. עידו אמר שאלו
הסמים) ובן שמונה-עשרה (והם היו כל כך יפים, נערה בת חמש-עשרה
ובחור בן שמונה-עשרה והסיגריות שטשטשו אותם). הם שכבו. נשענתי
על כתפו של עידו כשסיפרתו לו על סתיו ורותם, כשהשתיקה התחילה
לקרוע את השפיות שלי החוצה והייתי חייבת לשבור את העלטה, ולא
נכשלתי מלהרגיש את שריריו של עידו נדרכים. תפסתי בידו (אולי
בשביל לשכוח) וגררתי אותו החוצה, לטיול של ינואר. ישבנו
בשיינקין, בסניף של ארומה שנפתח לא מזמן, והשמיים היו יפים
וכואבים (מכאיבים, אולי). עידו כבר לא רעד כשנישק אותי,
בלהיטות וניסיון שנבנה באיטיות (נהגתי לעיין במחקרים שפורסמו
בעיתון, וספל הקפה כמעט החליק מידי כשקראתי שמחקר קבע כי לבנים
לוקח יותר זמן להשתפר באקטים מיניים והתגלגלתי מצחוק) וסתיו
הפסיקה לצבוע את השיער (והפסיקה לחייך), ושלושתנו נעשינו מעין
קובץ של פרחים נבולים. סתיו בכתה ש-"זה פשוט שהחיים האלו
נשחקים לי בידיים ולסיגריות יש טעם של מוות וכשאני לא נרדמת כי
אני מפחדת מהסיוטים המזדיינים האלו ורותם ישן לצדי, השיער שלו
דוהה לי מול העיניים"; עידו אמר לי ש-"הרב אסר עליי להמשיך
להתראות איתך, את יודעת? אבל אני ממרה את פיו, כי הטעם של
השפתיים שלך זה הדבר היחיד שמחזיק אותי בחיים" (וגם החיוכים
הישנים של סתיו, רציתי להזכיר לו. כי שנינו ידענו שאני רק
אלטרנטיבה למשהו אחר, יפה יותר - משהו שהוא סתיו, שנשרה
מאצבעותיו של עידו); ואני ישבתי על נדנדות חורקות ובכיתי
בשבילי ובשביל סתיו ובשביל עידו.

אף-אחד לא הופתע כשסתיו חתכה את הורידים. רותם היה בלוויה שלה
(ולא בכה, ורציתי להרביץ לו, כי זו סתיו, סתיו שהוא אמור לאהוב
כל כך), אני קרסתי על האדמה והרוח פרעה את השיער שלי (ומזווית
העין הדומעת שלי הבחנתי בעידו, שלבש שחור ונראה עייף, עומד
רחוק ומחזיק את הכיפה הארורה בידיו. ונראה כאילו הוא מתחרט, או
מבקש סליחה מסתיו ומהאלוהים המזדיין שלו. רק ממני לא).
הוא הפסיק לגעת (בי, בספר התורה, בעולם) שלושה ימים לאחר מכן,
כי אמר ש-"סתיו הייתה העוגן שלי ועכשיו, כשהיא כבר לא כאן,
הרוחות סוחפות אותי ממקום למקום בים הזה" (ואני מעולם לא הבנתי
מה פגום בי, למה אני לא יכולה להיות העוגן שלו). סתיו נהגה
לומר ש-"עידו הוא דוס מתחיל, מבינה? כי יש לו את הכיפה הדפוקה
הזו, אבל הוא בכל זאת מתראה איתנו ומנשק אותך" (ובלב שלי,
הוספתי "ואוהב אותך, סתיו" באי-רצון. כי תמיד הייתי ריאלית
ושנאתי אשליות). ואני התפתלתי בתוך העור שלי באי-נוחות
והסמקתי. מובכת, מתביישת בעצמי אולי. אבל הכאב לא היה מוחשי
מספיק. לפחות לא בשלב ההוא.

"אתה חושב שמותר לנו?" שאלתי את עידו לפני ששכבנו בפעם הראשונה
(עידו חייך אליי עם העיניים הכחולות, המכוערות האלו שלו, שכל
כך אהבתי, ונראה עצוב). "לא", הוא אמר, מבריש קצוות שיער שחורה
אל מאחורי אוזנו, "אנחנו חטא".
"אלוהים הולך להעניש אותך?" רציתי שיגיד כן, כי הוא שוכב אתי
רק בגלל שאני מזכירה לו את סתיו. רק בגלל שלפעמים הוא מחבק
אותי בלילות וממלמל ש-"יש לך ריח כל כך טוב, סתיו" ואני תמיד
שותקת. שנים אחר-כך, המטפלת שלי אמרה שאולי - אבל רק אולי -
השתיקות שלי היו אלטרנטיבה להרס עצמי. והפירסינגים של סתיו היו
תחליף לכאב והחרטה של עידו הייתה שם רק בשביל שירגיש רע (וזה
מצחיק, כי תמיד אמרתי לו ש-"מצדי תרגיש רע, כל עוד זה עושה לך
להרגיש טוב יותר").
"כן", עידו אמר, מניח את הכיפה-שתלך-לעזאזל על השידה. "אלוקים
ינקום בי".

עידו צדק - אלוהים באמת העניש אותו. חודשיים לאחר מכן, כשחשבנו
שהחלמנו וניצנים החלו לנבוט בחצר האחורית של הלב שלי, אבא של
עידו נפגע בתאונת דרכים ומת בעודו מובל אל בית החולים. ישבנו
בחצות בחוף ירושלים שבתל-אביב (כי ירושלים היא "עיר הקודש",
ולעידו הייתה נטייה לעשות דווקא. או שהוא סתם היה אירוני בדרך
שגרמה לעור שלי להתהפך) והכיפה העולה באש חיממה אותנו. עידו
שתק (ואולי הוא אסף לעצמו כאב), אני שתקתי (ובשקט, בזהירות,
קילפתי את עצמי החוצה) והתנשקנו (בשביל לתת לדממה תירוץ,
להעניק לה סיבה. סתיו נהגה לומר ש-"אם אני נותנת לצער שם
ופנים, אני יכולה לשלוף חרב סמוראים מגניבה כזו ולשסף את הגרון
המקומט של הכאב, לא?").

שנתיים לאחר מכן ישבתי בחדר הדחוס שלי, השמש הבעירה את השמיים
ולמדתי לבחינת הבגרות שלי בספרות (בניתי על 4 יחידות לימוד,
אבל המורה שלי הגישה אותי לחמש), כשקול נקישה נשמע על חלוני.
פתחתי אותו (ורוח קרירה נשבה עליי, מהסוג הידידותי שלא מעיף את
כל הדפים שעל השולחן; מהסוג שאפשר לתפוס בכף-יד ולשמור
לאחר-כך) ועידו לא עמד בגינה האחורית של הבית, מספר מועט של
אבנים קטנות בידו (כי הוא, בניגוד לסתיו, פשוט לא מצליח לחמול
לעולם כשזה מפנה לו את הגב). בשמיים, עננים החליפו צורות
ולרגע, ממש לשנייה קלה של השתלטות הטירוף (והחום), נדמה היה לי
שראיתי את אלוהים. סתיו נהגה לצייר בספר התנ"ך שלה ואמרה שאני
ועידו, "אתם החטאים הכי יפים. אתם הכתמים הכי נקיים וטהורים
בהיסטוריה הפרטית שלי" (וצחקה עליי כשנטיתי לצד של עידו
והאמנתי שאלוהים קיים לשבוע וקצת, כי "אין אלוהים, אז אל תהיי
טיפשה ותאמיני לדוס המתחיל הזה").