בקצה של העיר,
שם בעיר האפורה יש סמטה.
מין סמטה שכזאת
שכל הקירות בה צבועים בגרפיטי מקסים ומחנך,
וכל מי שעובר שם חייב לגעת, לראות שזה בסדר, שכולם ככה.

זאת לא סמטה של אגדות מתוקות,
זאת לא סמטה של חלומות שבורים,
אפילו חולדות אין שם (אולי בעצם רק עכברים).

ויש שם זמן, המון זמן וזה טיפה מלחיץ,
כי כמו שמישהו שפעם היה שם הודה בפניי -
"אמנם כולנו אוהבים להתלונן שאין לנו זמן לכלום,
אבל אין אדם שלא היה מאבד את שפיות דעתו מיתר זמן."

הקצה של הסמטה הוא לפעמים מבוי סתום,
לפעמים הוא פתח לעולם אחר,
שיש בו גיבורים ואנשים נדיבים ואפילו היופי שם לא נחשב.

שיקום הבן אדם שמעז לומר שהנפש היא 21 גרם ותו לא.
שיקום ויילך לסמטה שם בקצה העיר,
שם הנפש היא לפחות כמה טון של בטון!

ולמי שמתכוון להגיע לשם בקרוב כדאי לדעת,
שהסמטה הזאת היא מין מקום שלא ממש רוצים ללכת ממנו,
אבל גם לא ממש רוצים להישאר.
זה בסדר, בעצם, כולם ככה.