איברהים היה בן 27, הוא נולד למשפחה ערביה בשכם והיה תלמיד
מצטיין, תמיד נהגו לומר עליו "אתה תייצג אותנו בכבוד בכל דרך
שבה תבחר".
מאוחר יותר פנה ללימודי כלכלה באוניברסיטת חיפה אשר נמשכו 4
שנים. מכיוון שלא הצליח למצוא עבודה בתחום נהג להרוויח את שכר
מחייתו בסופרמרקט מקומי. הוא עבד יום ביומו בעבודה פיזית ושכר
מינימום. הוא אביו ואחותו עבדו למען המשפחה, הם מימנו את
הוצאות הבית, את הלימודים של מוחמד ורחלי, את האוכל והצרכים
הבסיסים.
איברהים לא התלונן, מה שרצה בו זה עצמאות, ושלמשפחה לא יחסר
דבר.
רק דבר הפנט אותו וחמד את עיניו, הנעליים של יגאל האחראי,
נעלים כל כך ייחודיות, כאילו קרצו אליו בכל פעם שראה אותן.
הוא החליט שהוא מוכרח לקנות אותן. מכיוון שלא היה יותר מדי כסף
לבזבוזים היה שם בכל חודש את העודף מקניית המזון בקופת החזיר
שהייתה מונחת אל מול מיטתו. כל לילה לפני השינה היה בוחן את
הקופה ומצפה, מצפה ליום בו יוכל לשבור אותה.
הנה, הגיע היום הגדול, לאחר חודשים מספר הגיע לסכום של 350 שח,
הוא שבר את הקופה, הכניס את שכרו לכיסו, התלבש בבגדיו הטובים
ביותר ויצא לכיוון העיר הגדולה, ת"א.
איברהים הגיע לחנות, בכניסה שכבו להן הנעלים שכל כך חפץ בהן,
כמופת, מופת של החנות. הוא נכנס אל החנות במהרה, חשב לעצמו כי
חיכה זמן רב מדי ולא יתכן כי יבזבז את זמנו כרגע על צפייה
בנעליים שעוד מעט יונחו לרגליו. הוא הביט במוכר הזקן שפניו
נראות כסחוטות מעבודה יומיומית, הוא דמיין אותו שונה לחלוטין.
ללא התמהמהות מיותרת אמר "אני רוצה את הנעלים האלה", הצביע
לעבר הנעלים ששוכבות בכניסה לחנות והביא לו את שרוך המידה.
המוכר הסתכל בזלזול, עיקם את פניו, "450 שח בבקשה",
פניו של איברהים נפלו, כמעט מיואש, שאל בתקווה "תוכל למכור לי
אותן ב-350?", המוכר כעס בליבו על התמקחות הערבי, זה שנים רבות
שהוא מתפקד מפלגת הליכוד וקורא להפרדת הערבים הארורים מחייו,
למה הוא צריך לסבול את הרוצחים הנלעגים שרצחו בדם קר את בתו
לאה? ולמה הם צריכים לקבל ממנו טובות הנאה?
המוכר חייך חיוך סתמי ואמר "כמובן", לקח את שרוך המידה בחטף
ונכנס לחדר הנעליים. איברהים המתין והמוכר חזר מהר מאד,
איברהים תהה מדוע הוא רץ מהר כל כך? אחרי שהתמקח איתו הוא לא
יברח. איברהים שמח כל כך, הוא בדק אם אכן השרוך מתאים לנעלים,
פתח את הקופסא ובא לשים אותן ברגע הקיים, המוכר נבהל לרגע ואמר
"אולי עדיף שתשים את הנעלים בביתך? על מנת שלא יתלכלכו בדרך,
אני מעריך שיש לך דרך ארוכה..".
איברהים חשב לרגע, ותהה מדוע המוכר דואג בכלל, אולי מפחד על
סחורתו, וענה "אתה צודק, אשים אותם בביתי", הוא הסתכל על
הנעליים במבט חפוז אחרון וסגר את מכסה הקופסא.
ברגע שהגיע כמה מטרים לפני ביתו שמע פיצוץ, לא יכול היה לשמוע
או לראות שום דבר, חוץ מהבית שצובר יותר ויותר התקהלות של
אנשים. כולם הסתכלו עליו בפנים מלאות רחמים, איברהים זיהה את
גופתה של אמו רייואן.
לאחר מס' שעות של חרדה, הבין מה קרה, צבא ישראל, הם פגעו
במשפחתו החפה מפשע, רק אחיו אחמד היה חיי ופצוע במצב בינוני
ב"הדסה" בירושלים.
עברו שעות רבות של חוסר מעש והמתנה ואז הוא קם ממקומו, האנרגיה
היחידה שנותרה לו היא יצר הנקמה, נקמת משפחתו.
עיניו ברקו, הוא לקח את נעליו החדשות וניסה למדוד אותן אך
למרבה הפלא, אינו הצליח ותהה איך זה הגיוני? הרי שרוך המידה
התאים לנעליים בדיוק, והבין מיד, המוכר חתך את שרוך המידה.
"יימח שם היהודים הנוראים, אשר נקמתם תבוא מיד ה' ולא ממני",
כתובת זו הופיעה על בריסטול שחור שהיה תלוי במקביל לגופתו של
איברהים התלויה על עמוד בעיר ע"י שרוך, שרוך הקצר 2 מידות פחות
ממידת נעליו.