עדנה המטפלת בחרה את הדגים בקפידה. לפינגווינים שלה מגיע רק
הטוב ביותר, חשבה. היא מילאה את הדלי עד למחציתו ובהתרגשות
צעדה לעברם. הפינגווינים חיכו לה בכניסה לחצר, דוחפים, דורכים
אחד על השני. הם היו רעבים יותר מתמיד, חסרי מנוחה.
עדנה התעלמה מהם, עיניה חיפשו משהו אחר. בצד השני של החצר
התהלך לו פינגווין בזיגזג קיצוני עם סימן ההיכר שלו - עשב
בפיו. עדנה חייכה כשהיא הבחינה בו, היא נזכרה בניסיון הראשון
שלה להאכיל אותו; במבט המזוגג שלו, בתחושה שהוא לא שייך למימד
שלה. הוא לא רצה לאכול, עדנה זרמה איתו, לא רוצה - לא צריך.
עדנה הבינה שהוא יחיד במינו, מין נזיר פינגוויני. 'פינג-וואן',
קראה לו בחיבה. היא שמה לב שהפינגווינים נותנים לו הרבה כבוד,
"מה הסוד שלו?" שאלה את עצמה, חולמת בהקיץ.
הפינגווינים החזירו אותה למציאות, הם רעבים. עדנה הוציאה מהדלי
כל פעם דג אחד, חלק מהפינגווינים בלעו את הדג בשלמותו וחלק לא
הסתפקו בכך והם נגסו גם באצבעות של המטפלת. הם התמודדו ביניהם
על כל דג, נאבקים על כל ריבאונד, מכסחים. אחד מנקר בראש, שני
בועט. עדנה חשה שזה לא ייגמר בטוב.  

'זיפו', המנהיג המגודל, התחיל לאבד סבלנות, יותר מדי דגים נפלו
בפיהם של יריביו. בלי לחשוב פעמיים, הוא נגח בפינגווין שהיה
לידו, שבמקרה היה ריבאונדר מצטיין. הפינגווין הגיב
באינסטינקטיביות והקרב החל. כל הפינגווינים הפסיקו לאכול
והקיפו את השניים, הם רוצים דם. גם פינג-וואן התבונן במבט
מרוחק, רואה את זיפו זורק את קורבנו למים בהטלת ג'ודו מרשימה.
עדנה הכירה את הדינמיקה החברתית הזאת על בוריה, היא ידעה
שהפינגווינים לא יחזרו לאכול מידיה, עד לרגע שהפינגווין האומלל
יצא מהבריכה רטוב ומבויש. פינג-וואן חשב אחרת. הוא חדל מביצוע
"אי העשייה" שלו ובצעדי שיכור קפץ למים, הורס את המומנטום.
זיפו המנהיג כעס, מישהו פלש לתחומי ההנהגה שלו והוא היה חייב
לפעול כדי לשמור על זכותו וכבודו. הוא ראה את שני הפינגווינים
יוצאים מהבריכה בראש מורם, גאים, והכעס שלו התגבר. הוא התקרב
אל פינג-וואן, מתלבט כיצד לפעול. מבטי הפינגווינים רק הגבירו
את הספיקות שבו.
עדנה כבר דמיינה את פינג-וואן מקבל מכות רצח. באישונים
מוגדלים, היא ראתה את זיפו מרים את כנף ימין ומסמן לפינג-וואן,
"פעם אחרונה". להפתעתה, פינג-וואן לא התרגש, אלא הלך באיטיות
וברוגע לדרכו, נזיר פינגוויני.

באותו הרגע, הגיעה עדנה למסקנה שהיא חייבת לגלות את סודו, את
שלוות נפשו. כשהחשיכה ירדה, היא תפסה פינה בחצר וחיכתה. היא
אימצה את הגישה של פינג-וואן, "סבלנות", חשבה לעצמה, "זה עוד
יבוא". היא הבחינה בטבעות עשן, שיוצאות ממערת הפינגווינים, דבר
שרק הגדיל את סקרנותה. לאט, לאט, העיניים שלה התרגלו לחושך.
כמו בתמונה תלת מימדית זה נחת לתודעה שלה: פינג-וואן מעשן
ג'וינט. הוא לא היה לבד. זיפו בראש מורכן התקרב אליו, "אפשר
לקבל שאכטה?" שאל בהכנעה. פינג-וואן לא התלבט, הוא היטה את
ראשו מטה מעלה, כאומר "בוא, בוא, אתה זקוק לזה".