ברגע ששמוליק ההיפוכונדר הגיע לבקר את אבא שלי, הבנתי שמשהו
בחיי עומד להשתנות. שמוליק הוא מסוג האנשים שנוהגים להתערב
בחייהם של אנשים אחרים. הוא לא אחד שסתם כך יבוא לביקור
נימוסים. חלק מהמכרים של שמוליק ההיפוכונדר חשבו שהנטייה שלו
להתערב נובעת מחוש הצדק המפותח שלו, וחלק אחר חשב שזה בכלל
נובע מהריקנות שלו, ורק אני ידעתי את הסיבה האמיתית: זה היה
הייעוד שלו בחיים.

לכן לא התרגשתי כששמוליק דיווח לאבא שלי שכולם ברחוב מספרים
שהבן של מרדכי קצת לא בסדר. אבא שלי, למרות שידע כבר זמן מה,
התרגש קצת יותר. "יוני", הוא קרא לי ושאל, "זה נכון מה
שמספרים?" לא עניתי לו, אבל תחושת גאווה מלאה את לבי: אבא שלי
לא מסתפק בשמועות, אלא רוצה לשמוע גם את הגרסה שלי. התבוננתי
בו. דמעה נפלה מעינו הימנית שהייתה קטנה במקצת מעינו השכנה,
ונספגה בחולצת הטריקו הכחולה שלו. זאת הייתה הפעם הראשונה
שראיתי אותו בוכה. רציתי לחבק אותו, אך לא יכולתי לשנות תנוחה.
קטטוני שכזה.

שבוע אחר-כך אשפזו אותי במחלקה. אבא שלי לקח אותי לשם עם
המכונית הכסופה שהוא קיבל מהעבודה. בהתחלה העברנו את הנסיעה
בשתיקה, אך בשלב מסוים הוא נבהל מהדמיון בינינו והתחיל לדבר
כאחוז תזזית. כשהגענו, קיבלה אותנו פקידה עם צבעי מלחמה על
הפנים, ושאלה בחינניות אם אפשר לעזור לנו. בזמן שניסיתי להבין
את כל גווני הצבעים שעל פניה, אבא שלי הספיק לענות: "פרופסור
רפיל מחכה לנו".  
"ומי אתה?" שאלה אותו הפקידה בסקרנות.
"אני מרדכי", ענה אבא שלי בטון של "אברה-קדברה", ותוך שניה
הפקידה נעלמה. זה היה אחד המצבים שבהם חשבתי שלאבא שלי יש
יכולת של מאגיקון, ושהוא מבזבז את כישוריו בעבודה שלו בתעשייה
האווירית.

בינתיים מהחדר של הפקידה יצא אדם חמור סבר. הוא התעלם מכל
האנשים שחיכו בדממה למשהו בלתי ברור, וניגש אל אבא שלי. "אהלן
מרדכי, לונג טיים נו סי". הם לחצו ידיים בחמימות.
"אני שמח לראות אותך, פרופסור רפיל" סינן אבא שלי, במלנכוליות.
היה לו פרצוף של אחד שאכל משהו מאד חמוץ. פרופ' רפיל החליט לא
לבזבז זמן. "זה הבן?" הוא שאל עם הזזת עיניו לכיוון שלי. אבא
שלי הנהן לחיוב. פרופ'  רפיל היה ענייני. הוא אחז בידי הימנית
וישר הוביל אותי לעבר חדר האבחנה. הרגשתי כמו זקנה, שמעבירים
אותה לצד השני של הכביש בלי שהיא תרצה בכלל.

בחדר האבחנה קיבלו אותי המאבחנת מבל והמתלמדת - "שלי מצונלי".
מבל ניסתה לתקשר איתי, אך כבר בהתחלה היא הביעה תרעומת על
"מצוות הדממה" שנקטתי, לפי הגדרתה. אחרי מספר טסטים שעשו לי,
מבל הושיטה לעברי דפים עם כתמי דיו. "כמו מה זה נראה לך?" היא
שאלה. הסתכלתי על הכתמים, זה בהחלט נראה כמו כתמים. היה לי
ברור שמבל מתחכמת, היא לא רצתה שאני אסתכל על הכתמים. אולי היא
רצתה להסיח את תשומת לבי מדברים אחרים, חשובים יותר. הזנחתי את
כתמי הדיו והתבוננתי עמוק לתוך עיניה. הן היו ירוקות, רגועות,
וברבורים שייטו להם שם. מצפון הבחנתי בסופה מתקרבת, הירוק
התחלף לכחול מבעבע. גם הברבורים הבחינו בכך והם עפו למקום שקט
יותר.

פרופ' רפיל נכנס בפתאומיות, הוא כנראה חש שיש פצצת זמן בחדר.
מבל סימנה לו שאני לא הכי נורמאלי ופרופסור רפיל הנהן עם הראש
להסכמה. "מה אתה חושב?" שאלה מבל את הפרופסור. הוא השתמש בתור
תשובה בקוד לא מוכר לי, "פסיכו-ביזארי", אמר וחזר על עצמו שלוש
פעמים. "שלי מצונלי" נראתה חסרת מנוחה. היא לא הסכימה עם
ההחלטה של שני המקצוענים הותיקים. פרופ' רפיל קלט את חוסר
שביעות הרצון של מצונלי, אך הוא בחר להתעלם ולצאת מהחדר; הוא
צריך לדווח למרדכי על מסקנתו. מבל הצטרפה אליו.
ברגע שהם יצאו מהחדר, מצונלי הוציאה מכיס חולצתה פנקס שחור
ורשמה את הספרה 3 תחת השם פרופ' רפיל. היא נפנפה בפנקס ואמרה:
"זה בשביל משוגעים". אחרי אתנחתא קלה, היא חייכה במבוכה
והסבירה במן חצי התנצלות, "זה לא בשבילך, אתה לא משוגע".

פרופ' רפיל חשב אחרת והוא חיפש דרך קלה לבשר לאבא שלי על
המסקנות שלו לגביי. הוא החליט לעשות זאת בארבע עיניים אצלו
בחדר. להפתעתו הוא זכה לסירוב מצד אבא שלי, "אני מעדיף שהבן
שלי ישמע את חוות הדעת שלך ביחד אתי". פרופ' רפיל ניסה להתחמק
מהבקשה של אבי, שהתעקש על כך עד שהפרופסור נאלץ להסכים,
ובצעדים איטיים הם נכנסו לתוך חדר האבחנה שבו שהינו, מצונלי
ואני. ארשת פניו של פרופ' רפיל הייתה רצינית מאוד. הוא היה
עסוק במציאת המלים הנכונות, לדיווח מסקנתו הקשה, כדי לא לפגוע
באבא שלי. הוא היה כל-כך מרוכז בזה, עד כדי כך, שהוא שכח לבקש
ממצונלי לצאת מהחדר. הוא פתח בדברים שאבא שלי סיפר לו - על
התגובות האמוציונאליות המוקהות שלי, על ההידרדרות התפקודית
שלי, על הנסיגה החברתית ועל חוסר התקשורת הבין אישית. הוא
המשיך באבחנה העמוקה שהם עשו לי, לדעתו, שאיששה את ההשערה
הראשונית שלו, הדגיש שאני מכונס בתוך עצמי ושאי אפשר לתקשר
איתי, רמז על עוינות ותוקפנות מצדי וסיים במסקנה שלו- שאני,
הבן של מרדכי, סכיזופרן קטטוני. אבא שלי כמעט התפלץ. בסתר ליבו
הוא קיווה שאני אקטע את שטף דיבורו של פרופ' רפיל. הוא התגעגע
לויכוחים הסוערים שהיו לנו ולעזות מצחי. "לפני שנה", הוא חשב
לעצמו, "במצב כזה, יוני היה קם ואומר לפרופ' רפיל, שלא יבלבל
את המוח". אבי היה מבולבל, ידיו היו מונחות על עיניו. "איפה
טעיתי?" שאל בקול ענות חלושה. הסתכלתי עליו בשלווה גמורה.
סיפור המקרה שלי על פי הנוסח של פרופ' רפיל נראה לי דווקא די
משעשע. מצונלי הייתה הרבה פחות רגועה. "איפה טעית", חזרה
מצונלי על השאלה של אבי והמשיכה, "הטעות שלך היא שאתה לא מוכן
לקבל את הבן שלך בגלגולו החדש. הוא בחר בדרך חיים זו והוא יודע
מה הוא עושה. בדרך זו הוא משקיף. בדרך זו הוא מביא את כל העולם
אליו, פנימה".

אני לא בטוח שאבא שלי הבין את פשר דבריה של מצונלי, אבל פרופ'
רפיל הבין גם הבין, ומצונלי עפה מהחדר בליווי צעקות מרשימות.
"אל תדאג", ניסה פרופ' רפיל לעודד את אבא שלי, "נאשפז אותו
והרימיסיה תופיע תוך זמן מה". אבא שלי התלבט, אך הביטחון של
פרופ' רפיל הכריע את הכף. "מה אתה אומר?" ניסה אבי את מזלו,
ופנה אלי בתור ניסיון אחרון להחזיר אותי הביתה. לא עניתי.
רציתי שהוא יגיע לפתרון בעצמו. הוא נסע הביתה לבד.

כמה שנים לפני שהגעתי בעצמי למחלקה סכיזופרנית, קראתי בספר
פסיכולוגי על מאפייני המאושפזים במחלקה כזו. הספר תיאר במיוחד
את הפרעות התפיסה, החשיבה והלשון שלהם ואת ההתנהגויות
המוטוריות השגרתיות, חסרות התכלית, של הסכיזופרנים. המחלקה שלי
הייתה די דומה במאפיינים אלו: יעל הייתה מדברת שעות בחרוזים
חסרי פשר, שירלי הייתה מבלה את כל יומה בצביטת פטמתה השמאלית,
בעוד שאייל היה יושב על הרצפה בחוסר תזוזה, מנסה לחקות אותי
"בפעילות אינטנסיבית". דן היה חושף את איברו לפני כולם וצוהל
"שלי הכי גדול", ואילו מיקי תמיד היה עסוק במרגלים שבלשו אחריו
ומפשפש בבגדי האחיות כמחפש אחר משדרים.
הצוות הרפואי קטלג התנהגויות אלו כבלתי הולמות להקשר
וכסטראוטיפיה- פעולות חסרות תכלית למשך שעות. מצונלי, לעומתם,
לא התמקדה בשגרה של פעולות העיסוק של החולים, אלא בהבדלים
ובשינויים שבהתנהגות. שום דבר בעולם לא נראה לה כמובן מאליו.
היא מצאה משמעות בפרטים זעירים שאנשים אחרים ראו בהם עניין
שבשגרה. פנקסה השחור היה מלא בציון פרטים אלו. היא רשמה בו את
כל שמות המרגלים שרדפו אחרי מיקי, את מספר הפעמים ששירלי צבטה
את עצמה בדקה, את החרוזים המקוריים של יעל ועוד הרבה דברים
נוספים, כמו למשל, רעיונות לגירויים מעוררים. מצונלי רצתה
לאתגר אותנו.

יום אחד מצונלי הכניסה גורת כלבים מסוג גולדן רטריוור למחלקה.
המאושפזים לא נשארו אדישים למראה היצור מלא האנרגיה והם נעו
בהתרגשות. הייתה לי הרגשה שהגורה היא כמו הדבורה מהמשל של שלמה
המלך ושהיא צריכה לבחור את הפרח הנכון. "שוקית, שוקית", קראתי
לגורה בלב. קיוויתי שאני הוא הפרח המתאים. שוקית הגורה רצה
למרכז החדר והתבוננה בכולם ממש כמו במשחק "בן לוקח בת". אחרי
זמן קצר היא החליטה. היא נעצה בי מבט שובבי וצעדה לעברי כמו
סוסה אצילה. היא ציפתה שאני אלטף אותה ואשחק איתה, אבל אני רק
הסתכלתי עליה ולא זזתי. שוקית הייתה בשוק, מאוכזבת. גם
כשהמאבטחים לקחו את שוקית ממני והוציאו אותה מהמחלקה, נשארתי
עם המבט המאוכזב שלה. המבט ייסר אותי. הייתי חסר מנוחה והיה לי
רצון חזק לצאת משם. חודש אחר כך שיחררו אותי מהמחלקה.

פרופ' רפיל דיווח לאבא שלי בטלפון על השינוי המדהים שחל בי.
הוא לא סיפר לו על הטיפול המאסיבי שקיבלתי בנזעי חשמל, אלא רק
על הטיפול התרופתי שאני אצטרך להמשיך לקחת. ואבא שלי בא לאסוף
אותי. הוא לא ממש האמין שהשתניתי באמת, אבל היה לו מבט של
השלמה, כאומר, זה מה שיש. מצונלי באה להיפרד ממני. היא הביאה
את שוקית, שגדלה מאז ראיתי אותה בפעם הראשונה, ואמרה לאבא שלי
"הגולדן היא החצי השני של יוני". גם הפעם אני לא בטוח שאבא שלי
הבין למה שלי התכוונה, אבל הוא צירף את שוקית למכונית. הוא
הרגיש שכך צריך לעשות. בפעם הראשונה הוא חזר לבד והפעם הוא
יחזור עם יוני והחצי השני.
אימי קצת התרעמה על התוספת שהביאו לביתה, אבל אחרי שהיא ראתה
את האושר שמסבה שוקית לבן שלה, היא קיבלה את שוקית כחלק בלתי
נפרד מהמשפחה. אני לא הרשיתי לעצמי לוותר על הצ'אנס הנוסף
שקיבלתי עם שוקית והשתדלתי לא להיפרד ממנה. היחסים בינינו
התפתחו. היא מצידה דאגה לי ושמרה עלי. היא הייתה מודעת לעולם
הפנימי הבלתי שיגרתי שלי, והיא החליטה להגן עליי מפני העולם
החיצון.

לפני כמה ימים היו דפיקות בדלת, שוקית מתחה איבריה וזקפה את
אוזניה. בחושיה המחודדים היא הבינה שהיא צריכה להיכנס לפעולה.
אימא שלי פתחה את הדלת, זה היה שמוליק ההיפוכונדר. הוא בא
להגשים את הייעוד שלו. שוקית חשה בו, היא חשפה את שיניה
והתכוננה להסתערות. זה לא היה היום שלו.