כשאני רוצה לצעוק מכעס
אני רק שותקת
כשאני רוצה לנשוך מתסכול
אני רק שפתיים נושכת
כשאני רוצה להכות מיגון
אני רק את עורי שורטת

כשאני במיטה שוכבת
מפנה גבי ושותקת
אני רק רוצה שתסובב אותי חזרה
שתשאל אותי מה מציק או מה קרה
שלא תלחץ, אבל תחבק חזק
תראה לי שאתה עוד שם
תראה שאתה חם, ולא נרדם.

אני לא רוצה שתתעלם מכעסי וכאבי
כשגם אתה לא מדבר זה לא מקל עליי.
שנינו יודעים שקשה לי להוציא
שקשה לי לפרוק תוכי ונפשי.

אז אחוז אותי בחוזקה
לטף לחיי בעדינות רכה
נשק מצחי, נשק עיני
אמור שאתה אוהב אותי, את גופי, את פניי.

אמור לי שאף פעם לא בגדת ולא תבגוד
אמור שאין חוץ ממני בעולם עוד
אמור שאתה שלי עד סוף כל הדורות
כבה בליבי את נר החרדות.

שים לב כשאני מזילה דמעה
נגב עיני ושאל מה קרה
גם אם לאחרונה אני מרבה לבכות
גם אם כבר נמאס לך לשאול שאלות
הבט בפני, הבט בעיניי
שם תמצא עצב כואב השורף עצמותיי
שלא יתן לך לבוא אל המנוחה
לחזור אל השגרה.

וכשאני קמה מהמיטה כי התסכול גובר
כשאני פונה לכתיבה כי הכעס בוער
כשאני כבר לא יכולה להכיל הכל בעצמי
ומקיאה הכל לדף חלק ונקי

אז -
אני לא רוצה שתיתן לי את ה"מרחב שלי"
את בדידות עוניי וכאבי
אני לא רוצה שתמשיך לישון כאילו אני שם איתך במיטה
והכל רגיל, כלום לא קרה.

אני רוצה שתקום, ער לחלוטין
אני רוצה שתתעקש לקרוא מילות השירים
שתקרא ותבין מה רציתי שתעשה
שתהיה יותר יוזם, יותר דורש ומקווה.

אילו הן המחשבות,
שבליבך כרגע מתרוצצות,
כנראה לא אדע לעולם עוד.
כי אתה רק נשארת במיטה לישון,
במקום להצטרף אליי למסע המילים בסלון.

אני יודעת שזה קורה לי יותר מדי
ועם השנים תתרגל ודי.
כבר לא יהיה אכפת לך מה בליבי מתרחש
וכיצד הוא הצילו קטן לוחש.

ובקרב שכזה, שהוא אבוד מראש
אני רק מנסה לשמור על מעט תקוות נלוזות
שוודאי עוד אתאכזב לקבלן חזרה מנופצות
קרועות שבורות והרוסות.

וכל הזמן הזה שהשיר נכתב
אני לא מבינה איך אתה לא שומע על הדף צעקותיי
איך אתה לא קם, ובא אליי?!