"סליחה, מה השעה?" היא שאלה, מתעלמת לגמרי מהעובדה שיש אנשים
לא שפויים, שמסתובבים באמצע הלילה בחוף הים 'הצוק'. בחנתי
אותה. הייתה לי כמיהה אדירה להכיר בחורה, דווקא עכשיו, במקום
לא רומנטי זה, כשבמרחק מאתיים מטר עומדות בחורות להשכרה, אבל
גם חשש וחוסר ביטחון. פרויד היה עושה מזה מטעמים. ניסיתי לענות
לה, שום צליל לא יצא מגרוני הכמעט חלול.
היא לא נתנה לי להתחמק ושאלה שוב, מוותרת הפעם על הנימוסים,
"מה השעה?"
האדמתי לגמרי, אך החשיכה היטיבה עמי הפעם. חיפשתי תשובה
מתוחכמת, "מאוחר", אמרתי.
היה לה קול מחוספס קמעא, לועג לי. היא לא הייתה האובייקט
המסוקר וגם לא קולה, אלא קולי שלי, שייחסתי לו חשיבות רבה
ושהיה מרכיב מרכזי בעמדתי המתגוננת.
"מה קרה לקול שלך?" שאלה, ספק מתעניינת.
"הים לקח לי אותו", השבתי וציפיתי בחרדה לתגובה, שלא איחרה
לבוא.
"אתה שקרן!" סיננה בלהט והמשיכה, "אני מגיעה לים הזה כל יום
ואני יודעת שהוא לא גנב. הוא אולי משאיל דברים, אבל הוא תמיד
מחזיר אותם".
לא הבנתי את פשר דבריה. ניסיתי לחשוב בצורה לוגית והגעתי
למסקנה שאפילו בדרש של הדברים שאמרתי, אין אמירה שהים גנב
ושאין סתירה ושלעזאזל אני לא יכול לחשוב בבהירות, כאשר הבחורה
המוזרה הזאת עם השמלה הדקיקה מתקיפה אותי, מסתכלת וחודרת עמוק
לתוך עיניי.
"זה הקול שלי", פלטתי, מרגיש את הלחץ על הגרוגרת.
ראיתי שהיא מנסה להסתיר חיוך והעלבון צרב בקרבי. הבעת פניי
השתנתה, ד"ר ג'קל ומיסטר הייד. כבר לא הטיפוס המתגונן, אלא
הטיפוס הקר, המתוחכם, שמתיש את אויביו. "fight or flight",
מלמלתי לעצמי, מתוסכל שאין לי אופציה קוגניטיבית אחרת לתגובה.
הבחורה הביטה בי, מתגרה, מצפה לדו-קרב, אבל משהו משך את מבטי
מעבר לדמותה, לכיוון הים. היה זה גל שהתקרב לעברנו, מתארך,
ממלמל משהו לא ברור. הפניתי את מבטי לעבר הזרה, שוכח את המשימה
שלי לקבור אותה. "שמעת משהו?" שאלתי אותה.
היא לא ענתה, אבל החיוך הממזרי שלה היה תחליף לתשובה קולית.
כשהחזרתי את מבטי לים, הבחנתי שהגל הפטפטן גלש עד כעשרים מטר
מאחורי כפות רגלינו והשאיר את חותמו כמעט עד לקו גובה הברך
שלי. הגל אחריו היה עוד יותר חזק. אני והבחורה לא טרחנו לברוח
למקום מבטחים. החיוך שלה גבר, מלא ביטחון. הייתה לי תחושה
שפטפוטי הגלים, ולא משהו אחר, גרמו לה לחייך בסיפוק, לכן
השתדלתי  להתרכז רק בהם ולזנוח את תחושת הקור והרטיבות,
שהתפשטו מכיוון מטה מעלה. הבחנתי בגלים מתקדמים, משאירים שובל
אחריהם, חודרים בין אצבעות רגליה של שותפתי, משפשפים את סנדליה
הכחולים, מלטפים את רגלינו, תוקפים אותי במחזוריות: מנסים
לרמוז לי משהו. אחרי זמן מה, הרגשתי שאני מתחיל להתחבר אל הים,
מבין את שפתו בדיוק כמו שהבנתי את שפת הכלבים כשהייתי קטן,
כשרון שהלך ונעלם.
"אני לא גנב", נשמע קול ברור יותר מגל חוצפן, שהגיע עד לקורקבן
שלי.
"כמובן שלא", השבתי, מסתכל במבוכה על הנערה, מקווה שלא תחשוב
שהשתגעתי. היא לא חשבה. הים כנראה לא השתכנע ממני והוא המשיך
לגעוש ולטעון דרך גלים מלוחים שהוא לא גנב.
"אני יודע שאתה לא גנב", צעקתי לעברו פעמים אין ספור, שוכח
לגמרי מהדאגה הכנה שלי לקולי הפגום. זה לא עזר.
הבחורה אחזה בידי, מנסה להעביר לי אנרגיה כדי שאני לא אנטוש את
ידידה הפגוע. ניסיתי לשנות טקטיקה. "אתה גנב, אחרת לא היית
מתרגז כל כך".
הייתה רגיעה קלה, אבל אז הגיע גל שהחטיף לי בפנים. חשבתי שאני
מתחיל לטבוע. התחלתי להילחץ ושתיתי גם קצת ים מהול במי ביוב -
טעם שאופייני לחופי תל- אביב בשעות מסוימות של היום. רציתי
להרגיש את הקרקע עם רגליי, אבל הים דאג שיהיה מרווח מסוים בין
הקרקע לגפיי, גם כשהגל התמהמה להגיע שוב ולכסות אותנו למספר
שניות.
לקחתי כמה נשימות עמוקות, חיבקתי את שותפתי ובלי אומר, התמזגנו
שנינו עם הים, מחייכים אליו, נהנים מהמגע שלו, מחבקים אותו גם,
מלטפים. בהדרגה הים הפסיק לדבר, חיוכו הפריע לו לחבר הברות.
הוא הרגיש נוח איתנו, אך ככל שהוא היה יותר נינוח, הוא הלך
ונסוג, עד שהקשר בינינו נשאר רק במבט מרוחק. נשארנו רק אני
והנערה.
אחרי שהתאוששנו מהפרידה מהים, הבחינה הבחורה במשהו שהעלה בה
עווית מתוקה. "לקחו לי את הסנדל של רגל ימין". הסתכלנו שנינו
על הים וצחקנו קלות. היא התאפקה לא להגיד, שהים גנב לה את
הסנדל, אבל קלטתי שזה עולה לה בבריאות.
הסתכלתי בשעוני, "כבר ארבע וחצי" אמרתי.
"תודה" היא ענתה, רומזת לכך שסוף-סוף עניתי לה על השאלה שהיא
שאלה בתחילת המפגש. "אני חייב לחזור הביתה", הפרחתי לאוויר.
התנשקנו קלות ונפרדנו בצורה לא מחייבת.
הלכתי במהירות לכיוון האוטו שלי, הדלקתי חימום ויצאתי לדרך.
אחרי מספר דקות של נסיעה בחוסר נוחות, נזכרתי. הוצאתי מכיס
מכנסיי סנדל כחול, ליקקתי את המלח שנדבק בו וחשבתי על הבחורה
שהשארתי מאחור. טעם של ים מהול במי ביוב נשאר לי בפה.