כשאהיה גדול, אבל רק בהתחלה, אני אהיה מלצר. אשרת אנשים ואומר:
"שלום אדוני, מה תרצה להזמין?" בנימה רגועה וחיוך מזויף. אני
אמליץ על מרק מעורר חלחלה שאפילו הטבח נרתע מפניו.
מדי פעם, אעמוד עם מגש הנושא את המשקה של שולחן ארבע-עשרה
ואמעד, כל עלובי הנפש האלו יפנו אליי את מבטיהם וימלמלו "מי זה
המלצר המוזר הזה?" אבל לי לא יהיה אכפת, כי אני יודע שכאשר הם
יזמינו את הקפה ליד העוגה, אני בחפץ לב אוסיף את התוספת
המיוחדת, למרות שלא ביקשו, אני ארק לתוך הספל שכרגע לקחתי
משולחן שלוש שכרגע עזבו את השולחן והשאירו תשר עלוב.
אבוא עם חיוך אמיתי, חיוך של ניצחון, ולא רק בגלל התוספת
המיוחדת, אלא גם בגלל שאני יודע שכאשר הם יסיימו לפטפט ולצחקק,
הם יעזבו את השולחן וכל מה שיהיה עליי לעשות זה לאסוף את התשר
ולנקות את השולחן.
אחרי שאאגור די כסף אלך ללמוד באוניברסיטה או מכללה כלשהי,
במקום נידח כלשהו, בצפון או בנגב.
אני אשב באולם עם כיסאות שמושביהם קשים כאבן ואקשיב למרצה
שנרדם מקולו שלו, אלמד כמו חמור העובד בשדה בשעת הצהריים, וכל
זאת רק בשביל איזה מבחן עלוב של שתי שאלות. בבחינה הגדולה,
אחרי שתי שנות למידה של סבל ומאמץ שגובל כמעט בבלתי אנושי, אני
אגש למקומי ליד איזה סטודנט עלוב ומבולבל, שמרוב הפאניקה
בעיניו אין הוא שולט בגופו.
אני אקבל את הנוסח השני של הבחינה, אתבונן עליו ואצחק בלבי, לא
בגלל שאדע את התשובות, אני אצחק על עצמי, על זה שהשקעתי
שנתיים עלובות בשביל לכתוב על חתיכת נייר.
בעודי משרבט את התשובה עם עט שהדיו שלו כבר כמעט נגמרת, אני
אשמע את אותו סטודנט מבוהל לוחש לכיווני את שאלתו, וכמובן שאני
אולי אפלוט איזה צחקוק קליל ואתעלם, כי מי אני שאעזור לו?
אקבל את התואר, אולי בהצטיינות, זה לא ישנה לי, כי במילא אני
לא אעסוק באותו מקצוע.
כעבור שנה או שנתיים אעורר מהומה תקשורתית קטנה, שתהפוך לגדולה
בין לילה. תהיה כתבה עליי בעמוד חמש-עשרה, משהו קטן. אנצל את
זמני התהילה האלו כדי להיכנס לעולם העסקים, אני אראה שעסקים זה
לא בשבילי ואצליח לקבל משרה טובה מבן של השכן של חבר כנסת
מאיזה מפלגה קטנה באיזה משרד ממשלתי קטן, אתקדם בסולם הדרגות
ולבסוף אצליח לחדור אל תוך המסדרונות הצרים והמעופשים של
הכנסת. בהתחלה אתנהג כמו כל חבר כנסת, לפעמים אבוא לישיבות
ואאזין לקולות -  בראשי כמובן, אלך למסעדות יוקרה ולא יהיה
אכפת לי מה אני מזמין, אני מזמין מזון מטעמי המדינה, כספי
המסים נועדו בשביל זה, אסעד עם כל המי ומי, אקבל כספים מתחת
לשולחן.
כעבור זמן מה אתקדם ואהיה חבר בממשלה ואולי, אם לא אהיה כולי
מורעל מן היסוד, אעשה שינוי, שינוי שיוביל אותי בחזרה לעיתון,
הפעם עמוד שני.
אחשוב כי זוהי העבודה בשבילי, לשרת את המדינה, עד שיום אחד
בעמוד הראשון אני אראה את תמונתי תפורה עם המילה שחיתות, כל
הקריירה שלי תצנח לאבדון, עולמי יחרב ויתמוטט.
אצליח לצאת מהפרשה ואודיע על פרישתי מהחיים הפוליטיים.
כעבור כמה שנים - חמש או שלוש, תלוי בכמות הכסף שיישאר לי,
אופיע עוד פעם בעיתון, בין העמודים האחרונים, כתבה על חבר כנסת
לשעבר שהתאבד. במכתב היה כתוב כי הוא מיצה את חייו ושאת כל
חלומותיו וציפיותיו כבר לא יכול להגשים. ההלוויה תיערך בבית
קברות פורח וצבעוני, תבוא כל המשפחה, הזוג שהזמין את הקפה ליד
העוגה, הסטודנט העלוב שבהמשך הפך להיות איש דת וכמה חברי כנסת
שחויבו לבוא.
ההספד יהיה קצר, קצת מחמאות וסיפורי גבורה על מי שלא באמת
הייתי.
כולם יתפזרו כעבור פחות משעה וכל מה שיישאר זה מצבת אבן וערימת
פרחים.
אבל קודם כל... כשאהיה גדול.