בזמן האחרון אני מוצא את עצמי עם כל כך הרבה זמן וכל כך הרבה
דברים לעשות וכל כך הרבה מקומות שאני צריך להיות בהם. לא חשבתי
בחיים שבן אדם צריך להיות בכל כך הרבה מקומות ביום אחד!!!
מהבית לתל אביב, מהרחובות סואנים של תל אביב לרחובות של נהריה.
שני מלונות ביום אחד, זה כבר הרבה יותר ממה שאני רגיל אליו.
לשבת בלובי, להיות שנון ומעניין ומצחיק ורגיש, לגרום למי שמולי
להתעניין בי (לא במובן הריגשי).
לפעמים פשוט אין לי כוח להיות מה שאני, להיות עמוק יותר ממה
שאני. חכם יותר, שנון יותר, אטרקטיבי יותר. בא לי לשבת שם
בלובי של המלון, שלילה אחד בו עולה כמו כל הכסף שיש לי בחשבון,
בקפוטצ`ון של הבית ואיך שאני נראה בדרך כלל. עם השיער סתור
ובלי פן. בלי המשקפיים שעושים אותי חכם ובגדים שעלו לי מאות
שקלים. בעיניים אדומות בבוקר ועיניים נוצצות בלילה. אולי ככה
אני יותר אטרקטיבי, יותר אותנטי, יותר מעניין. "תראו את הפרה
הבטלנית הזו, זה כמו טיול בספארי!"
במקום זה ארבע שעות אחרי, אני מתיישב בארומה עם ספר שיסתיר את
העובדה שאני יושב לבד וקורא אמי טאן. כשלידי יושבת המשפחה
מושלמת, אבא אמא ושתי בנות מוצלחות, וזה מדהים שילדה בת 5
יודעת איזה סנדוויץ` היא רוצה ליד השוקו שלה בארומה, ואני לא
מצליח להחליט אפילו מה אני רוצה ליד ההפוך האינטלקטואלי שלי.
וכל האפשרויות האלו עושות לי לחץ בעיניים. בסוף, כרגיל, אני
מבין מאוחר מדי, לא את זה רציתי.
בלובי של מלון בנהריה אני יושב על כוס בירה (אני שונא בירה!)
ומדבר על עצמי. בחוץ הרוח מעיפה בתים ובפנים אני מנסה להזיז
הרים. לצערי אי אפשר לומר שאני טוב בזה.

ועכשיו הזמן עובר הלאה. סוף סוף הגעתי הביתה עייף, רטוב ושונה
הרבה שונה מאיך שיצאתי מהבית בבוקר זה מדהים כמה בן אדם משתנה
בכמעט 24 שעות.
שתים עשרה בלילה, ארוחת ערב, אור ניאון ופורמייקה זו כמו נוסחת
פלא להרגשת ביטחון.
אמא תראי כמה עשיתי היום ותראי כמה הרבה נשאר!
לפעמים בא לי לישון יום שלם, 24 שעות! אבל הרי זה ידוע ששינה
זה בזבוז זמן.


http://stage.co.il/Stories/669070