גם כיום, במעמדו הנוכחי, יש למאט סוג של תמימות. הוא חשב שהוא
יכול סתם כך לצאת למסע ארוך וקשה במסווה של אביר צנוע, בלי
שהיה מודע לרגע לעובדה שהוא לא רכב יותר מכמה קילומטרים כל
חייו, בלי שהיה מודע לרגע לעובדה שכספו (ומזל שהוא זכר לקחת
ארנק) היה מוגבל באיזושהי דרך, בלי לדעת שהוא עוזב מאחוריו את
כל מה שהכיר. בשבילו זה היה עוד משחק, עוד תחרות, עוד תעתוע
אבירות שכזה. אותו יצר דחף את אימנו להצטרף אל אבי, בעלה לעתיד
וחבריהם במשלחת אל המזרח, באותו ליל סתיו סחוף-רוחות, עשרים
וחמש שנה לפני תחילת סיפורנו. אם היא לא הייתה עושה את מה
שעשתה, ואם מאט לא היה עושה את מה שעשה, סביר להניח שלא הייתי
כותב לכם את הדברים האלה. בעולם שכזה, בו חייבים להציץ מעבר
לכתף כל הזמן, חשוב לשמור על התום.
אבל רוב הזמן התמימות הזו הייתה לו לרועץ.

הדרך הגדולה אל המערב התמשכה לנצח; מן המפות מאט ידע שהיא
מסתיימת הרבה מעבר לגבול אסטלון, על שפת ימת פורגון הגדולה; שם
שכנה פורגון, עיר הבירה של ממלכה הנושאת את אותו שם. כבר שבוע
הוא היה בדרכים, ישן בפונדקים, בחוות או תחת כיפת השמים.
המסווה של אביר צנוע בשליחות פתח לו את כל הדלתות הנכונות, אבל
כעת הוא ראה גם פגם בתחפושתו; הוא משך לעצמו יותר מדי תשומת
לב. הוא לא חשב שזו תהיה בעיה בשלב הזה, כשהוא עדיין באסטלון.
אחרי הכול, מה כבר יכול לקרות בממלכה בה שולט החוק של
המלכה-הנביאה? ועדיין, אימו ודאי הייתה שולחת מישהו להתחקות
אחריו, כפי שהיה ברור לחלוטין שתעשה, בהתחשב בכך שבפעם הראשונה
בחייו הוא לא היה בהישג-ידה. ואם כן, הוא הוטרד מכך שהוא השאיר
עקבות ברורים משל דוב.
גם ברוח הסתיו הקרה הוא הזיע בתוך השריון כשנאלץ לסחוב אותו
עליו במשך ימים שלמים, והוא הריח בהתאם. האוכל בפונדקים היה
חרא מבושל, שום דבר דומה לארמון, והמיטות - כשהזדמן לו לישון
במשהו שדומה למיטה - היו מזרוני קש מלאים בפשפשים. כמעט מהיום
שיצא החל להתחרט על מסע החיפוש האבירי שלו, והוא היה חייב
להמשיך לשנן לעצמו שאבירים אמיתיים רואים בהרעת התנאים הזו דבר
פעוט. אך הדבר המסובך ביותר בשריון, כמובן, היה צרכים. למזלו,
הוא יצא בשריון עשוי טבעות פלדה קטנות משולבות, ולא בשריון
הלוחות הכבד, הסטנדרטי, של אבירי אסטלון. הוא אף פעם לא הבין
כיצד אבירים עושים את זה. הפרטים האלה אף פעם לא הופיעו
בסיפורי אגדות, מסיבה מסוימת.
סוסו הלבן האצילי, "חמור", עזר לו לעבור מרחקים גדולים הרבה
יותר ממה שציפה. בנסיעות הכרכרה המעטות שהיה בהם הסוסים העצלים
לא כיסו אפילו תשעים קילומטרים ביום; הוא יכול להגיע למרחק
כפול ביום טוב. בתוך שבוע גמא מאט את כל תשע מאות הקילומטרים
עד לארידיקוס, העיר המסמנת את הגבול בין אסטלון לפורגון, ועתה
הביט בה באור הבוקר המאוחר.
בפאתי העיר מאט היסס. הוא לא ראה סימן ל"צל" המסתורי שסר גאנט
הגוסס תיאר בפניו, אך הייתה לו תחושה כלשהי שהכיוון הנכון שלו
הוא מערב. אבן-החן השחורה והמסתורית שמצא במנהרות התמידה
בהבהוב הזוהר-הירקרק, והוא ראה את זה כסימן טוב. חוץ מזה,
הכיוון הנכון לכל גנב ורוצח, במיוחד גנב ורוצח שכעת יש לו
חשבון אישי עם המלכה-הנביאה, הוא מחוץ לאסטלון. ואיזה מקום
יותר טוב מפורגון, ממלכה שפתוחה לכל אחד, אפילו לקוסמים -
ובמיוחד לקוסמים. ברגע זה, ולא היו הרבה רגעים כאלה, רצה מאט
להתייעץ עם אחיו-למחצה. זה היה מסוג העניינים שג'יי תמיד טיפל
בהם, ומאט לא היה גאה מדי בשביל להודות בפני עצמו שאין לו מושג
מהחיים שלו.
ובדיוק בגלל זה הוא חשש לצאת מאסטלון. הוא היה נסיך אסטלון,
והוא חש שאיכשהו כל עוד הוא נשאר בתחומי הממלכה, יד אימו עדיין
מגוננת עליו. אם ייצא כעת, יהיה זה כאילו גמר אומר להמשיך
בהרפתקה שטותית ומסוכנת בה איש לא יוכל לעזור לו. אם יחזור על
עקבותיו עכשיו, אולי יוכל להימנע מעונש. אולי יוכל להציל את
כבודו. הנסיך המפונק בורח מהארמון כדי לשחק באבירים? זה לא היה
מקור לגאווה לאריה של מלגנט, אף לא לממלכה.
לא, קבע מאט. המשימה היא חשובה מכדי לסמוך על מישהו אחר אתה.
החפץ הגנוב הוא סוד כמוס, ומאט ניחש שהוא היה דבר-מה בעל
חשיבות. פריט מתוך אחד הקברים? פריט שהיה על אביו? אז חשב מאט
על הקיר שהתפוצץ. האם החפץ היה חתום וחבוי בתוך האבן ומדוע?
דבר אחד כן ידע מאט על המשימה שלו: הוא ידע שהמשימה היא דבר
קדוש לאביר, ואביר אמיתי אינו זונח את חובותיו.
כך שהוא השאיר את הוד מעלתו מתיאס מלגנט על הדרך, ובמקום זאת
לקח את האביר עם שלט בית האצולה האלמוני.

ארידיקוס הייתה העיר הגדולה הראשונה שהיה בה מאז אסטלון סיטי,
וכעת יכול לומר בבירור שמעולם לא היה באסטלון סיטי; בעירו
שלו הוא מעולם לא הסתובב סתם כך. הוא לא הורשה להסתובב סתם כך.
הוא לא ראה מעולם את הבתים והחנויות של פשוטי העם, ומעולם לא
ביקר בשווקים. הוא ידע במעורפל שהם קיימים, אך תמיד הסתכל
עליהם מגובה הנוף היפהפה של גבעת הארמון. מרחוק וממעל, העיר
נראתה יפה וקסומה תמיד - בתים והיכלות לבנים פרושים במרבדים
כמעט אקראיים, והמקדש הגדול של יוניס בלב הנהר, זהוב ונוצץ,
ומלווים בשקט שמימי או במוסיקה נאה. כאן, מקרוב, רחובות
ארידיקוס נראו הומים ומלוכלכים, האנשים הזיעו וקיללו והסוסים
צהלו והסריחו. קהל האנשים הרב - מעולם מאט לא היה בקרב קהל כה
רב - נראו כאילו איש מהם לא שייך לשם. מאט הניח שזה בגלל שהעיר
נמצאת על גבול בין מדינות, אבל הוא לא יכול להחניק את התחושה
שכולם אנשים אבודים שנסחפו במרחב לעבר העיר הזו.
הצצה מהירה בארנקו גילתה לו אמת עגומה; הפונדקים האיכותיים
אותם בחר חוררו את ארנקו בחדווה רבה, וכעת בקושי נשארו לו
מספיק שמשות כסף ונחושת כדי לקנות מצרכים להמשך הדרך. כך שכפי
שאנשים פשוטים נהגו להתעלם מצרות קיומיות כשלא היה להן פתרון
ראוי, מאט מלגנט היה בסופו של דבר איש מאוד פשוט; הוא לא אבה
לחשוב על כך יותר, ופנה למצוא מידע על ה"צל". ובאיזה מקום יוכל
להתייעץ על דברים על-טבעיים אם לא בסניף המקומי של גילדת
הקוסמים?
הוא תעה עוד ועוד ברחובות העיר העתיקה; כל הסבר שביקש מטעם
עובר-אורח כזה או אחר היה שונה לחלוטין, וכולם הביאו אותו
לסבכים דומים של סמטאות מפותלות. עד שעת הצהרים של אותו יום
הוא הוכרע ע"י צימאונו והחל לחפש פונדק במקום זאת. גם אם לא
היה לו כסף לשיכר צונן, לפחות הוא יישב איפשהו לשתות מים.
פונדק "ראש העכברוש" לא נראה מבטיח ממבט ראשון. היה זה בניין
לבנים דהוי ומלוכלך בן שלוש קומות, כמו כל הבניינים ברחוב הצר.
שלט עץ, שאחת מפינותיו הייתה חרוכה מסיבה מסוימת, התנודד תחת
קרש אליו חובר בטבעות. השלט הראה את שם המקום, בתוספת ציור די
דוחה של ראש עכברוש כרות. האורווה, כמו בכל הפונדקים, הייתה
מאחורה; אך ההבדל הוא שרק סמטה צרה הובילה לאורוות, בין הפונדק
לבניין השכן. הוא חש שהסמטה חשוכה מדי, ושעיניים צופות בו בעת
שהוא קושר את הסוס בפנים. הוא כמעט חשש לעזוב את "חמור" שם;
משהו עוד עלול היה לקרות לו.
מבפנים המקום לא נראה בהרבה יותר טוב. למרות שעת הצהריים היה
בפונדק כבר ערבוביה אופיינית של שיכר, עשן מקטרות, ריח של קיא
וחום אימים, שבישל את הנסיך בשריונו. זה היה הדבר הראשון שהכה
בו.
הדבר השני שהכה בו היה שכולם השתתקו כשהוא נכנס.
נוותר על המים, חשב מאט. "למישהו כאן יש מושג איפה אני יכול
למצוא סניף של גילדת הקוסמים?"
זה היה הדבר הלא-נכון לומר, גילה מאט, כי הדבר השלישי שהכה בו
היה מחבט עץ מוצק בעורפו.
מאט כמעט קרס על כל משקלו ועצר את עצמו בזמן על שפתו של שולחן
רעוע, המכה יותר הפתיעה מאשר כאבה לו. בעודו נשען הוא שלח את
רגלו לבעיטה אחורה בברנש עם האלה, ברנש נוסף עלה על השולחן
וניסה להתנפל עליו. מאט הניף אותו באוויר וזרק אותו לכיוון
השני כך שנחת על בחור שלישי שהחזיק בידו סכין. מישהו שכב מתחת
לשולחן ומשך ברגלו של מאט, והנסיך איבד את שיווי המשקל ונפל על
בטנו. הוא הספיק להתגלגל הצידה כשמישהו ניסה לדרוך לו על
המפרקת. ניצב החרב האדומה נתקל באחורי ראשו. הוא תפס שרפרף
קרוב כדי לבלום מכת חרב שהבזיקה מעליו, ואז יכול רק לראות ישבן
עצום מול העיניים שלו: האיש הראשון ניסה להתיישב לו על הראש,
אבל מאט תקע את השרפרף בינו ובין האיש. במשך רגע קצר וקשה מאט
ניסה להחזיק את השרפרף כך שלא יחנוק אותו מרוב הלחץ שהטיל עליו
הברנש המתיישב, אך השרפרף הוא זה שנשבר לבסוף, וכמעט הטיל
שבבים סוררים לעינו של הנסיך. האיש קם מיד וזה נתן למאט שהות
לזנק על רגליו ולשלוף את חרבו מנדן המותן שלו לפני שמישהו ינסה
לעשות משהו. במחשבה שנייה, הוא שלף גם את החרב האדומה מאחורי
גבו. שיכורי המסבאה - הלא-חמושים יש לציין - עמדו סביבו
בהיכון, אך העדיפו להישאר רחוק מן הקצוות החדים של חרבות
האביר. מאחוריו הדרך לדלת הייתה פנויה.
"אני הולך עכשיו", הצהיר מאט, "למי שינסה לעצור אותי יש עסק עם
הסכינים הגדולים האלה".
הוא נסוג עד הדלת, אחריה, ואז רץ לקחת את הסוס שלו במהירות
מילוט.

ובכן, מאט נתקע פעם נוספת. צמא, אבוד ובלי מידע. הוא התאפק שלא
לדהור לכל הרוחות וחזר לרכיבה עצלה. לאחר שנרגע הוא ניתח את
המצב והחליט שהשיכורים לא יתעמתו איתו ברחוב הפתוח, במיוחד לא
כשהוא רכוב.
אחרי כמה רחובות הוא הצליח להגיע לכיכר לא גדולה שבמרכזה באר,
וסביבה דוכני שוק שהיו בנויים בצל הבניינים, ומאחוריהם החנויות
השונות שבתוך הבניינים. מאט מיד הלך והרים דלי בכדי למלא את
נאד המים שלו, ואז הלך למתבן בקרבת מקום כדי להשקות את "חמור".
רק אז פנה והסתכל סביבו. משך את תשומת לבו דוכן עלוב למדי של
קמיעות. המוכרת הייתה זקנה רחבת-גוף, שעורה היה צרוב ומקומט
ושיניה צהובות כדפי ספר ישן. שערה היה אפרפר כקורי עכביש והיא
לבשה סינר היאה יותר לדוכן דגים מאשר לדוכן קמיעות. הוא החליט
להצעיד את סוסו לכיוון.
"במה אפשר לעזור לך, אדוני האביר?" שאלה בקול צרוד מעישון
מקטרת.
"האם את יודעת במקרה היכן נמצא הסניף של גילדת הקוסמים?"
"הו! גילדת הקוסמים!" קראה. "דוכני הוא צנוע, אדוני האביר, אבל
המוצרים שלי הרבה יותר זולים משל הגילדה!" היא תפסה בזרועו
עטוית השריון. "בוא תראה! יש לנו קמיעות, שיקויים-"
"סליחה, אבל אני רק רוצה להגיע לגילדה", קטע אותה הנסיך.
"וכי למה?" שאלה הרוכלת. "מה יש לגילדה להציע לך שלי אין?"
"מה יש לך להציע לי שלגילדה אין?" ניסה להכשיל אותה.
"ובכן, יש חפצים שהגילדה אינה מכירה, אדוני האביר", לחששה
הזקנה.
"אינה מכירה?" שאל מאט. "הגילדה מכירה הכול", רק כעבור רגע חשב
על כמה תמים ודאי נשמע. תתאפס על עצמך, אביר! הורה לעצמו.
"אף ארגון אינו מושלם", אמרה לו, "לא הגילדה, לא פדרציות סחר
ובוודאי לא ממלכתנו האהובה".
"היזהרי בלשונך, זקנה", איים הנסיך, "כוחה של המלכה-הנביאה רב
מכפי תפיסתך".
"רב הוא, אכן, אדוני האביר", אמרה הרוכלת, "אבל האם שליטתה
בממלכתה  מוחלטת?"
מאט נשאר ללא מילים.
"כוחות רבים פועלים בעולם", לחשה, "אם היה כוח מוחלט, הוא היה
מבטל את כל האחרים. מאבקים לא היו מתקיימים. דלת אחת בלבד היה
נפתחת בשביל האנשים ללכת בה, וכל האחרות היו נעולות.
"אבל כך כשאין כוח מוחלט, העולם מושפע ע"י מאבקים אקראיים בין
הכוחות, ודלתות רבות נפתחות ונסגרות עבור כולנו. זה עושה
אותנו... אבודים. חלשים".
"אומרים שכוח מוחלט משחית באופן מוחלט", אמר מאט, "ואת אמרת
שאף ארגון אינו מושלם".
"ולכן אני עומדת כאן ומוכרת קמיעות ללא הפרעה", חייכה, "בשביל
האלטרנטיבה. איש לא יכול לעצור בעדי ואני אינני יכולה לשלוט
בסביבותיי. כך גם כל אדם".
מאט שוב נשאר ללא מענה הולם.
"כעת, האם יש דבר שאני יכולה לעשות בשבילך, אדוני האביר?" שאלה
שוב.
מאט השתהה רגע. האם כדאי לו לחשוף את אבן-החן שמצא סמוך לאביו
חסר-ההכרה? הוא לא הכיר את מוכרת הקמיעות הזקנה מעבר לשיחה
שניהל איתה, אך היא נטעה בו תחושה מסוימת של אמון, ששום פקיד
אפרפר של הגילדה לא יכול להעביר לו. אמו תמיד אמרה לו שייאלץ
לבטוח בגילדה בהיעדר אלטרנטיבה - ולעיתים כנגד רצונו.
"יש בידי אבן-חן שאינני יודע מה היא עושה", אמר הנסיך ושלף את
האבן מתא צדדי בתיק שעל גב "חמור". "את מזהה את זה?"
"היכן השגת את זה?" שאלה מיד.
"שאלות אחר כך. הסבר עכשיו", מאט מיד ידע שעשה טעות, אבל הוא
התכוון לנצל את ההזדמנות לידיעה הזו בכל זאת.
"זוהי אבן-מישור, אמרה הזקנה, "מכשפים משתמשים בה הן כדי למשוך
כוח ממישורי-קיום אחרים, הן כדי לזמן משם יצור או דבר כלשהו,
הן לתקשורת בין מישורים ובמקרים מסוימים... לתעבורה מהירה".
"תעבורה מהירה?" שאל מאט.
"לא ניסיתי בעצמי, כמובן, כי מעבר בין מישורי-קיום הוא דבר
מסוכן - שום יצור אינו יכול להחזיק זמן-רב בחיים מחוץ
למישור-הקיום המקורי שלו - אבל ידוע שמרחקים יכולים להתארך או
להתקצר במישורי-קיום שונים. אם אתה נכנס למישור אחר, רוכב כמה
מטרים וחוזר למישור המקורי, אתה עלול להימצא קילומטרים מנקודת
המוצא שלך", פלטה הרוכלת, "אבנים כאלה נדירות מאוד. איפה מצאת
אותה?"
"תודה", אמר בגסות, "עזרת לי מאוד". הוא עלה על סוסו והחל
לדהור לכיוון אקראי.
"הו, לא, אדוני האביר", מלמלה לעצמה, "לא כמו שאתה עומד לעזור
לי".

מוחו של מאט קדח בעודו דוהר. תעבורה מהירה... אם ברשותו של
"הצל" אבנים כאלה הוא יכול להקדים את מאט בקילומטרים רבים,
לא משנה עד כמה סוסו מהיר. על אף שלא קרה לו דבר עדיין, הוא
ידע שמשהו אינו הולך להיות כשורה. הוא היה צריך לפנות לגילדה
מראש. הוא היה צריך-
רצף מחשבותיו של מאט נקטע כש"חמור" השליך אותו מעליו. הוא נפל
בחוזקה על גבו ונחבט באבני הריצוף הלוהטות של הכיכר. ניצב חרבו
האדומה שוב נחבט בראשו. בעוד הוא מעז לנסות ולהזדקף, הוא ראה
את סוסו הלבן דוהר לכיוון ההפוך ומזנק מעל אדונו באורח מסוכן.
נסיך אסטלון פלט קללה בעוד סוסו ממשיך ודוהר לאורך הכיכר, דורס
עוברי-אורח ודוכנים.
הוא קילל פעם נוספת כשהצליח לקום לבסוף. כמה מאורחי "ראש
העכברוש" שנאלץ להכיר מקרוב קודם לכן - פלוס תגבורת - הסתערו
אליו חמושים באלות וגרזנים.
"בשם המלכה-הנביאה ומסדר אבירי אסטלון אני מצווה עליכם לעצור!"
נהם עליהם מאט, "תקיפת אביר באסטלון דינה מוות, ודינכם ייגזר
בצעד הבא שתעשו!"
הם השתהו רגע.
"הכיכר הזאת היא כבר תחום של פורגון, נדמה לי", העיר מישהו.
הם הסתערו שוב.

מאט קילל וברח לכיוון מרכז הכיכר תוך שליפת שתי חרבותיו.
"האנשים האלה ממש לא אוהבים אבירים", מלמל לעצמו בעוד הוא חובש
את ברדסו העטוי טבעות פלדה. בין חפציו שעל סוסו הייתה גם קסדת
משמר הארמון שמעולם לא טרח למדוד. לא שזה משנה עכשיו. בהנפת
חרבו האחת שבר דופן של דוכן של תפוחים, כך שכולם התגלגלו על
הקרקע. כמה מרודפיו כבר החליקו עליהם ונפלו בשאון, ועליהם כמה
מחבריהם הלא-זהירים. הוא הגיע למדרגות הבימה עליה ניצבה הבאר,
בדיוק כשמשהו שרט קלות את גבו לרוחב. כשהסתובב במהירות גילה
שהייתה זו הנפת-חרב פרועה מדי של אחד משוכני הפונדק - אותו
בריון שתקף אותו ראשון עם האלה לפני זמן לא-רב - והנפת החרב
הזו הותירה אותו חשוף למתקפה. למאט לא הייתה ברירה אלא לתקוף,
ברגע שלעולם לא ישכח. כשעשה את מה שעשה, האיש הקירח העווה את
פרצופו הכעור לכדי תדהמה צרופה, ואז הסתכל מטה.
מאט שיפד אותו בבטנו.
למאט לא היה זמן לחשוב. הוא בעט את האיש הלאה כדי להוציא את
חרבו, והאיש נפל תחת האספסוף הזועם, שדרס אותו בדרך אל הנסיך
המבוהל. מאט נסוג כך שגבו אל מעקה הבאר והחל בקרב חרבות מהיר
בשתי החרבות עם שני לוחמים. בעוד הוא מגן מפני אחד הוא איתר
טעות אצל השני, שילח את החרב האדומה בבטנו עד רבע מהלהב ושלף
אותה במהירות. בלי לעצור לרגע, הוא הניף את חרבו הרגילה לרוחב
בעוצמה כך שחרבו של הלוחם השני עפה הצידה, ואת החרב האדומה הוא
הניף לרוחב בכיוון ההפוך, והיא כרתה לו את הראש. מאט יכל
להרגיש את מפגש החרב בחוליות הצוואר. הראש הסתובב באוויר
באווירודינמיות מרשימה ועף לפחות שלושה מטרים, עד שבריון אחד
צרח בקול שזה פגע בו. מאט גילה שהוא יעיל עם שתי חרבות הרבה
יותר מחרב אחת, כאילו - לא כאילו, בדיוק - הכפיל את כוח התקיפה
שלו. למה אבירים בכלל צריכים לסחוב מגן? חשב מאט.
אט-אט ההדרכה המעולה שמאט קיבל ממוריו לנשק גברה על ההלם
הראשוני; מאט החל לגמור אותם בזה אחר זה. הבעיה האמיתית שלו
החלה כשאנשים התחילו לעלות על הבאר ולתקוף אותו מאחור. הוא
הצליח בקושי להגן בחרבו האחת מפני האנשים שבחזיתו, כשפצע
סכינאי זריז מעליו. איך הוא אמור להגן מ-360 מעלות? לבסוף הגיע
למסקנה שהוא חייב לתפוס עמדת גובה כלשהי. את האיש הבא שבא
להתנפל עליו מאחור שיפד מאט בשתי חרבותיו, והשתמש בתנופת
הנפילה שלו כדי להניף אותו מעליו ולזרוק אותו על אויביו. זה
הקנה לו שנייה לעלות על מעקה הבאר. כעת הוא ראה שהיו אלה
שניים-עשר איש שנותרו, והיה לו הרבה יותר קל להדוף את המהלומות
שלהם. רק שריקה אחת של חץ הזהירה אותו; כשהרים את ראשו ראה
שכמה אנשים נוספים עלו אל הבניינים מסביב וניסו לירות בו
בקשתות. לעלות על הבאר היה רעיון גרוע; הוא היה הרבה יותר חשוף
לחיצים כעת. שנייה לאחר מכן, מאט עמד על הרעיון הזה כשכאב פילח
את ירכו. כשהסתכל מטה, ראה חץ נעוץ בין טבעות הברזל של שריונו.
"אז זו הסיבה שאבירים סוחבים מגן", מלמל מאט, "אה."
הוא התקפל ונפל אחורה לתוך הבאר בקול קרקוש. הוא הספיק לשמוט
את חרבותיו הצידה מהבאר במהלך הנפילה ובמקום זאת להשתמש בשתי
ידיו כדי להחזיק במעקה הבאר. הוא הסתכל מעלה וראה בחור מזוקן
מניף עליו חרב, ולמאט לא הייתה יכולת להגיב.
"מספיק!" צווח קולה של הרוכלת הזקנה כעורב. האיש נסוג, ומאט
שוב שמע את הזקנה. "לא, לא ככה. תשלפו אותו משם בבקשה." לפני
שידע מה קורה, שני גברים תפסו בידיו מאחור ושלפו אותו בכוח מן
הבאר. כאבו של מאט איים להטיל אותו לחוסר-הכרה, והוא אף גבר:
החץ נשבר כשהתנגש בדופן הבאר, וראש החץ זז במקומו בתנועה
מייסרת. מאט הוטל בזעקה מה לרגלי הרוכלת הזקנה.
"ובכן אדוני האביר, האם יותר לי לשאול את השאלות שלי עכשיו?"
"מה?!" נדהם מאט.
"לפי דעתי, מילותיך המדויקות בשיחה שלנו היו 'שאלות אחר כך.
הסבר עכשיו'", העירה הרוכלת. "אביר אמיתי נשאר נאמן למילותיו,
אך אני חוששת שלא היה באפשרותי לשאול את השאלות שלי בטרם...
נחפזת ללכת".
"מה את רוצה ממני?" השתלח מאט, עיוור מכאב.
"כל מה שאתה יכול לתת לי", אמרה בקול חמור, "נאגוס". לפתע
הכל הפך שחור.

זה היה כפי שמאט תמיד דמיין זאת.
מאט ישב על כיסא, אם כי לא בדרך שכל אדם יושב על כיסא. הוא ישב
על הכיסא כשידיו קשורות זו לזו מאחורי המשענת בחבל גס,
וכשרגליו קשורות לרגלי הכיסא. מישהו הכניס לפיו גוש צמר - או
לפחות זה הרגיש בפיו כמו צמר - וקשר את פיו במטפחת כדי שלא
יצרח. עיניו לא הוסתרו, בניגוד לאמונה הרווחת, כי בחדר בו הוא
היה שררה חשכה מוחלטת ממילא. נשקו ושריונו הוסרו ממנו כמובן,
והוא היה לבוש בבגדים בלויים ומסריחים כלשהם, שלא היו שייכים
לו. הוא יכול להבחין בכך כי לבגדיו שמתחת לשריון, כמו לכל
אביר, היה ניחוח מובחן של חלודה - ובמיוחד צפוי שיהיה כך אחרי
טבילת שריונו בבאר מים. זרמי האוויר סביב רגליו התריעו בפניו
שהוא יחף. עיניו התרגלו לחשכה והוא סרק את כלאו; היה זה חדר
רחב: חביות, ארונות, מדפים עמוסי ספרים ועוד כהנה וכהנה, פריטי
בית מאובקים מילאו אותו עד שנשאר רק שטח פנוי קטן יחסית, בפתח
החדר. הכניסה היחידה הייתה מכיוון מדרגות עץ ישנות ממש מול
עיניו של מאט, שהתמשכו מעלה לעבר אפלולית בלתי-מפוענחת. ככל
הנראה מחסן, או מרתף של בניין כלשהו. לנעול אותי במרתף, חשב
מאט, קלאסי.
במשך מספר שעות לאחר שהתעורר, לא ניסה לצעוק או לקרוא לשומר.
הוא ניסה לתכנן איך הוא משתחרר באופן פלאי מכבליו, מסובב
לשומרים בחוץ את המפרקת, מוצא את כליו ואת סוסו ודוהר תחת ירי
חצים - לא, חצים בוערים - אל השקיעה. הוא היה שקוע עמוק בהרהור
על התכנית המלבבת כשלפתע נפתח חריץ של אור כתום בראש המדרגות.
דלת ברזל חרקה, והחריץ נפתח למלבן של אור. לאחר רגע התרגלו
עיניו של מאט לאור והוא ראה מעבר לדלת מסדרון מואר בלפידים,
ושומר העומד בצד הדלת. האישה שנכנסה לחדר בלוויית שני שומרים
נוספים נראתה מוכרת מאוד.
"אני אשאל את השאלות שלי עכשיו", אמרה הרוכלת. היא סימנה לשומר
מימין שייפטר מהמחסום של מאט. השומר הגבוה הלך אל מאחורי השבוי
ופתח את המטפחת. הוא הוציא את הכדור מפיו - שהתברר להיות עוד
פיסת בד מגולגלת, למרבה אכזבתו של השבוי.
"תרגישי חופשייה", אמר מאט ביובש. "יש לי זמן".
"מי אתה?" שאלה.
"אנדרו- סר אנדרו ווסטרידג.", ענה אוטומטית. זה השם הראשון
שעלה לו לראש.
"אבן-המישור", תקפה, "איפה השגת אותה?"
"את באמת מצפה שאני אענה לך על זה?" גיחך מאט.
היא סימנה בראשה לשומר שלידה. השומר שלידה קפץ את אגרופו
והשומר מאחורי מאט החזיק את הכיסא. מאט קילל בלבו כשחטף את
הפנס בעין.
"אוקיי, את באמת מצפה שאני אענה לך על זה". אמר לאחר מכן.
"מאביר הייתי מצפה לקצת יותר נימוסין", נזפה הרוכלת, "אפילו לא
הודית לי על טיפולי המסור ברגל שלך... אילולא אני, היית נכה".
מאט נוכח לדעת כי הדבר נכון. ירכו הימנית, מוכת-החץ, הרגישה
בסדר גמור.
"עדיין מחכה לתשובה", אמרה שובתו, "או שאתה מעדיף שנשחזר את
הפציעה?"
"האבן נמצאה בזירת פשע", אמר מאט, "דבר-מה כלשהו נגנב מהמסדר
שלי, ונשלחתי כדי לחקור את העניין. זה הרמז היחיד שלי".
"שקר!" קרא השומר שהרביץ לו והכין את אגרופו למכה נוספת.
"אבירים לא משקרים!" מחה מאט.
"עצור", אמרה הרוכלת ביובש, "אבירים כן משקרים, ידידי, ואני
חשה שאינך מספר לנו את כל האמת... אבל המשך. מתי הגניבה המצערת
הזו קרתה?"
"שבוע".
"מה נגנב?"
"הם לא היו מוכנים לומר לי", אמר מאט, "אני מאוד נמוך
בהיררכיה. אביר חדש".
"ומהיכן?"
"קראנטברידג'", אמר מאט מיד, "את יודעת, מזרחית לאסטלון סיטי,
על הליניאן-"
"אני יודעת היכן קראנטברידג'", שיסעה אותו, "ובכן, חפץ חשוב
נגנב ממסדר האבירים בקראנטברידג', הגנב השאיר את אבן-המישור
בזירה והמסדר השתיק את דבר הגניבה ושלח אותך לחקור בעניין".
"כן?" שאל מאט.
"הוא משקר", פסקה, "תרביץ לו עוד קצת".
"רגע? מה? מה לא הגיוני בסיפו-" האגרוף הבא הלם בשיניו וראשו
הוטח אחורה באופן שכמעט שבר את צווארו.
"מסדר אבירים ראוי לשמו לא ישלח אותך לחקור את עניין הגניבה,
כי אתה צעיר מדי - בעצמך אמרת שאתה נמוך בסולם. אתה לא יכול
להיות אנדרו ווסטרידג', כי אחוזת ווסטרידג' מצויה בצפון, סמוך
לריון, ולא בקראנטברידג'. כל זה אולי היה הגיוני אם לא הייתי
יודעת כי מעולם לא היה מסדר אבירים ממוקם בקראנטברידג'! אז
אנא ממך, חלוק איתנו קצת אמת. אבירים אכן משקרים, סר אנדרו -
אם זהו שמך, וסביר להניח שלא - אבל מעודי לא פגשתי אביר שמשקר
כה גרוע!"
"ובכן, נשבעתי להגיד רק אמת, ועד היום באמת שהשתדלתי לקיים את
השבועה הזו", תירץ מאט, "כישורי השקר שלי היו בעבר הרבה יותר
טובים".
"אני אגיד לך מה, סר אנדרו", אמרה הרוכלת בקול קפוא, "אני
אקציב לך זמן להתאמן על כישורי השקר שלך. תן לי משהו להאמין בו
ואולי, רק אולי, יהיה לך סיכוי לצאת בחיים מהמרתף הזה. אני
חושבת שתסכים אתי כשאני אומרת שאביר טוב הוא אביר חי". היא
הפנתה את גבה, "תרביצו לו קצת ותצאו". אמרה לשומרים.

לאחר שהלכה וסגרה אחריה את הדלת, שני השומרים החלו להתיר את
כבליו. "אתם משחררים אותי?" שאל מאט, "אני יכול ללכת?"
הם לא ענו. הם עברו לצד המדרגות חסמו את הדרך לדלת. מאט עדיין
לא העז לקום מהכיסא. "לי ולוויל יש התערבות", אמר האחד
בכובד-ראש.
"כן", אמר וויל, "אנחנו רוצים לראות אם תנסה לברוח. הארווי
חושב שכן, אני חושב שלא".
"מה יקרה אם אני אנסה לברוח?" שאל מאט.
"קרוב לוודאי שנכסח לך את הצורה", ענה הארווי.
"ומה יקרה אם לא?"
"נכסח לך את הצורה - אבל פחות", השיב וויל.
"הממ", מלמל מאט. "בחירה קשה",
אתה תצטרך לבחור", דחק הארווי, "אחרת-"
"-תכסחו לי את הצורה, כן, אני יודע", אמר מאט, "תן לי שנייה
לחשוב".
שנייה עברה.
"נו?" שאל וויל.
"החלטתי", אמר מאט והתנפל על וויל. לפני שלמישהו מהשומרים
הייתה שהות להגיב, מאט החזיק את וויל ביד אחת ובידו השנייה
הייתה סכין ששלף מחגורתו של וויל - והוצמדה לצווארו.
הארווי שלף חרב מחגורתו, "שחרר אותו".
"אני לא חושב", אמר מאט ונסוג לעבר המדרגות.
"אם לא תישאר במקום, אני אחתוך אותו", איים מאט.
"לא, הארווי! לא!" צעק השבוי.
מאט התקדם לאט לאט במעלה המדרגות. מדרגה ראשונה, מדרגה שנייה,
מדרגה שלישית... הארווי בכל זאת ביצע צעד זהיר. מאט קילל בלבו.
הוא לא התכוון להרוג את השומר שבידו כלל וכלל, אבל אם יהיה
חייב, יעשה זאת - ויצטרך לחיות עם זה. מדרגה שישית, מדרגה
שביעית, מדרגה שמינית... רגלו שהתקדמה אחורה לפתע נפלה כשלא
נתקלה במדרגה נוספת. ישבנו של מאט נגע בדלת הברזל. השומר
שהחזיק לפתע נאבק בו. מאט דחף אותו מהמדרגות כפי שתכנן, לעבר
חברו המופתע. מאט הזדרז, יצא מהדלת והחל לרוץ.

הוא הבחין שהוא נמצא במסדרון צר וארוך עשוי אבן, המואר
בלפידים. לא היו חלונות. דלתות ברזל קודרות צצו מימינו
ומשמאלו, וכולן היו נעולות. פגרי חולדות היו פזורים באין מפריע
על הרצפה. האוויר היה דומם ומחניק. לפתע מאט נזכר שלא שתה מאז
הכיכר עם הבאר. בסוף המסדרון עלה גרם מדרגות קצר מעלה, ובסופו
של זה הייתה מישורת, ממנה עלה גרם מדרגות בכיוון ההפוך. עד
מהרה מאט הגיע לקומה שמעל, ושם נתקל במסדרון דומה, אם כי בזה
היו תאי כלא ריקים. הלפידים היו פזורים יותר, כך שחלק מהתאים
היו אפלים לחלוטין.
מאט שמע צעדים במסדרון. הוא הבחין בקווי המתאר של שומר בודד
לאור הלפידים. למרבה המזל מאט היה באזור מואר קלושות, כך
שהשומר לא הבחין בו עומד בקצה המסדרון. משמאלו מאט ראה תא כלא
מחוסר דלת. הוא החליק בזהירות לתוכו. לבו הלם בעוז, כאב בראשו
פעם גם כן. הוא היה יכול לנטרל שומר זה ולקחת לו את השריון
ברגע שיגיע, אבל וויל והארווי ודאי החלו כבר לחפש אותו במרתף
התחתון ובקרוב יגיעו לכאן; הרי לא ראה שום התפצלויות אחרות
בדרכו לכאן. זה היה רק עניין של זמן.
צעדים נשמעו מכיוון המדרגות למטה. שני השומרים הגיעו אל הקומה
וצעקו אל חברם. "רונור!" השומר הסתובב. "האסיר נמלט. ראית
אותו כאן?"
"לא ראיתי כלום", ענה רונור מתוך האפלולית. הוא עבר על פני מאט
בלי להבחין בו ופגש את השניים בקצה הרחוק של המסדרון.
"אז הוא חייב להיות כאן איפשהו. סרקנו בכל התאים בקומה
התחתונה. הוא חייב להתחבא כאן באחד התאים", אמר הארווי.
בשם קיירון, חשב מאט, לא יכולתי לקבל שומרים טיפשים? בכל
הסיפורים השומרים טיפשים!
השלושה החלו להתקדם בזהירות. מאט החל לחשוב בקדחתנות. אם יתנפל
עליהם כעת יש לו יתרון ההפתעה; באמצעות יתרון ההפתעה הרי ניצח
את שריון-הבטון, האביר שאת שמו נטל לאחרונה. אבל לו היו
אגרופים, ולהם היו חרבות, והם היו שלושה. הוא היה חייב לנסות
להפתיע אחד מהם, לנטרל אותו בזריזות, ולקחת את נשקו. זה היה
הרבה פחות אבירי ממה שמאט היה מעדיף, אבל העדפותיו של נסיך או
אביר ברגע זה היו חסרות-משמעות, ואפילו הוא יכול להכיר בכך.
בעוד הארווי ווויל הסתכלו אל התא שממולו, רונור היה הראשון
שהבחין בו מבעד לסורגים. מאט הספיק רק לראות זקן שחור קצר
ועיניים נפערות בהפתעה. השומר הספיק לפלוט רק צעקה בטרם מאט
תפס בו מעבר לסורגים, לקח את חרבו מידו והצמיד אותו כשגבו
לסורגים. לא עברה שנייה ומאט עזב אותו לפתע, לקח צעד אחורה
ודקר אותו בגבו מבעד לסורגים, רבע להב בתוך הגוף. הוא שלף את
החרב במהירות ונאלץ להתעמת שוב עם וויל, ששלח לעברו תנועת
דקירה פראית ששרטה את כתפו בקושי. בכמה התקפות פראיות הוא שיסע
את בטנו של וויל לרוחבה - כך שכמה וכמה דברים ורדרדים שאיש לא
רצה לראותם נשפכו משם - ודקר את כתפו של הארווי. ידיו היו
מלאות דם, וכן חרבו המאומצת. נתזים של דם היו גם על פרצופו ועל
בלואי הסחבות שלבש. לא התכוונתי להחזיק בבגדים האלה זמן רב.
הרהר מאט. מחשבה זו העלתה בו את הדבר הבא שהוא היה חייב לשאול
את הפצוע שנשאר. הארווי ישב כשגבו שעון אל סורגי תא, ואחז בידו
השמאלית בכתפו הימנית, השותתת דם. "איפה הציוד שלי?" תבע מאט
כשחרבו אל צווארו של האיש.
"מחסנים, קומה למעלה", מלמל השומר, "אבל החרב האדומה והאבן
ההיא אצל המכשפה".
"הרוכלת?"
הוא הנהן במאמץ. "בקצה המגדל".
"הסוס?"
"באורוות המבנה".
"תוכל לכוון אותי?" שאל הנסיך.
"דקרת אותי בכתף", הארווי תלה בו מבט מאשים, למרות החרב על
צווארו, "לך לעזאזל".
"אני אסלח לך על עזות המצח הזו." אמר מאט והסיג את חרבו. "אבל
אם תנסה לזעוק לעזרה - ובכן, אתה לא מעוניין לבחון אותי", הוא
החל להוריד מרונור את שריונו; הוא היה השומר ששריון העור שלו
ומדיו ניזוקו הכי פחות במהלך הקרב. עם קצת מזל לא יבחינו בו
השומרים הבאים, אם כי כתמי הדם הכהים בכל מיני מקומות הסגירו
אותו מקרוב. ברגע הבא הוא הביט במימייתו של רונור; ברגע שאחריו
רוקן חצי ממנה. בשם קיירון, הוא היה צמא! וכעת משהכניס דבר-מה
לפיו, בטנו החלה להודיע לו שהוא לא רק צמא. אחרי שאצא מפה
אמצא משהו לאכול. גם אבירים בסיפורים לא תמיד שורצים בטירות
ואוכלים אוכל של לורדים. לפני שהלך כפת את השומר הפצוע
לסורגים, וחבש את זרועו בקרע מחולצתו.
"למה?" שאל הארווי.
"למה אני כופת אותך לקיר או למה אני חובש אותך?"
"למה אתה חובש אותי?"
"כי אני לא רוצה שתסגיר אותי, אבל אביר אמיתי לא ישאיר יריב
גוסס בייסורים. אם אהיה חייב להרוג אותך, הייתי מעדיף את זה
קצר".
"ולמה לא תהרוג אותי?" שאל בזהירות.
"כי כבר פירקתי אותך מנשקך", ענה מאט, "אין צורך לקחת עוד
חיים".
"תודה, אני מניח", אמר השומר המבולבל.
"על לא דבר", השיב מאט וחסם גם את פיו.

מאט עלה במעלה המדרגות עד שלבסוף יצא מדלת ברזל אל מסדרון מואר
אור-יום, שהתמשך מימינו ומשמאלו. למזלו הרע שומר רץ בדיוק
מפינת המסדרון אל מיקומו הנוכחי. "היי!" קרא אליו.
מאט שלח ידו אל ניצב חרבו שוב כשהשומר האט לפסיעה ושב להסדיר
את נשימותיו.
"למה עמדת לשלוף עליי חרב, חבר?" שאל השומר.
"אממ... נבהלתי," ענה מאט.
"מה קרה?" שאל השומר, "שמעתי חרבות מלמטה. השבוי ניסה לברוח?"

הנסיך חשב מהר. "לא רק ניסה. הוא הפיל אותי והרג את רונור".
"מה?!" נדהם השומר.
"מהר, אני חושב שהוא ינסה להגיע לאורוות, או לציוד שלו." הוסיף
מאט, בעורמה רבה.
"חייבים לתפוס אותו!" קרא השומר.
למאט היה קשה ממילא לרוץ על רגליו שעד לא מזמן היו כפותות
ויחפות ולכן הוא יכול לתת לשומר השני להוביל בלי לנסות לזייף
ריצה איטית. עד מהרה הוביל אותו האיש האומלל ברחבי המתחם
לאורוות, בהם הבחין ב"חמור" בריא ושלם ומוכן לרכיבה, שצהל בתוך
תאו כשראה אותם. לאחר מכן רצו לעבר המחסן בקומה השנייה בו היו
שמורים כל בגדיו של מאט כמו גם חרבו הרגילה ומגנו בעל
בית-האצולה עלום-השם. הבעיה הייתה שבדרך לשם צעק מורה-הדרך שלו
לכל שומר אחר שראה לצאת ולחפש את השבוי. הוא אפילו הורה לשניים
במפורש לרדת חזרה אל מרתפי הכליאה ולבדוק כיצד ברח. איזה מהלך
שלא יעשה, מאט היה חייב לעשותו מהר. כשהגיעו למחסן מאט ראה דלת
פתוחה בקצה מסדרון הקומה השנייה ומבעדה ראה מדרגות סליליות.
מאט היה בטוח שאלה מדרגות המגדל. מחד גיסא, שם ימצא את חרבו
האדומה ואת אבן-המישור, הרמז היחיד שלו; ומאידך גיסא, שם גם
ימצא את המכשפה שכלאה אותו.
השומר ניגש אל דלת המחסן המחוזקת לבדוק שהייתה נעולה. מאט
הסתכל לבדוק שאין איש בשטח, שלף את חרבו והכה עם ניצב החרב
בעורפו של השומר. לאחר שהאיש נפל מאט שלף צרור מפתחות מחגורתו.
לאחר חמישה ניסיונות הוא גם מצא את המפתח הנכון לדלת המחסן.
"מי ייתן וקיירון יגן עליך, שומר יקר", מלמל הנסיך. הוא גרר
פנימה את השומר וכמובטח, כל הציוד איתו בא היה שם, למעט ארנקו,
כמובן. אף פעם אי אפשר לבטוח בחיילים עם כספם של השבויים שלהם.
אבל שריון, חרב ומגן הם דברים שקשה להעלים, ומאט היה מופתע
לגלות שגם מגפיו המשובחות נמצאות שם. הוא התלבש בתוך עשר דקות,
יצא מהחדר, נעל את השומר מחוסר-ההכרה בפנים ופנה לעבר המדרגות
הסליליות אשר האמין כי יובילו אותו לראש המגדל.

היו מספר שומרים במדרגות. הוא רץ כמו מטורף במעלה המדרגות,
ובמקום להגיב במכות-חרב כלפי השומרים שתקפו אותו, פשוט חבט
בהם, השליך אותם אחורה, או נכנס בהם כשמגנו לפניו ודרס אתם
בעוברו. רק את השומר בחדרה של המכשפה נאלץ מאט לפצוע, וברגע
שהשומר היה המום מכך שנשרט בכתפו, מאט זרק אותו מראש המדרגות.
במהרה נכנס מאט לחדר, סגר במהירות את הדלת בלי להסתכל אחורה
והוריד את הבריח. "סר ווסטרידג'", קידמה אותו הרוכלת בקולה
הצרוד, "התרשמתי".
"אני אוהב להרשים אנשים", אמר מאט, ובכנות.
היא ישבה על כיסא עץ גבוה-משענת מגולף ביד-אמן ובעל ריפוד
אדום, שניצב על בימה קטנה צמודה לקיר הנגדי. הרוכלת הייתה
לבושה בשמלה רקומה ממשי בצבע בז' וגלימה תואמת, עם אמרה כסופה.
זה היה מעין אולם-כס, אם כי תאם לממדיו של חדר מגורים רגיל,
והיא הייתה מעין מלכה בתוכו, אך מלבושיה לא היו משובחים כשל
אימו. זה נכון שכל אדם הוא מלך בביתו שלו, אבל אין צורך לקחת
את זה כל כך רחוק, חשב מאט. לצידה ניצב שולחן קטן עליו הונחה
החרב האדומה בנדנה הקיאנזי היפהפה, ולצידה הגביש השחור שפלט
עדיין זוהר ירקרק מהבהב, זה שקראה לו קודם אבן-מישור. שאר החדר
אישר את ההנחה שה"רוכלת" הייתה אמידה מכפי שהראתה בתחילה:
מיטתה שבקצה הימני של החדר הייתה מגולפת, היו לה מפות נדירות
פרושות כלאחר-יד על שולחן עבודה בקצה השמאלי, וטלסקופ ניצב ליד
חלונות רחבים ומקושתים הקבועים בקיר הנגדי. החלונות צפו על
מרחבי העיר ארידיקוס, כך זיהה. יופי, אני עדיין בארידיקוס.
יהיה יותר קל להתמצא לאחר שאצא מהמקום הזה - אם אצא ממנו כל כך
מהר.
"האם באת לתת לי את התשובות אותן אני מחפשת?" שאלה הזקנה.
"לא ממש, לא", השיב מאט, "באתי לקחת את הדברים שלי. הייתי
נשאר, אבל אני חושש הכנסת האורחים שלך לא הייתה מספקת - והיא
עולה ביוקר".
"עדיין שנון, אחרי הכול", אמרה הזקנה. "אני לא יודעת איך פרצת
מכלאך או איך השגת את הדברים שלך בחזרה, אבל השומרים יפרצו
לכאן בכל רגע - זאת אם לא אהרוג אותך בזמן הזה".
"אני לא מתכנן להיהרג", אמר מאט, תוך שבטנו מתהפכת מפחד מן
האישה הזו, "לא דבר שאוכל לומר עלייך, לצערי. האם את מודעת לכך
שהעונש על תקיפת אביר באסטלון הוא מוות?"
"אנחנו בצד הפורגוני של העיר", העירה ביובש.
השורה הזו לא עובדת על אף אחד! מאט קילל בליבו.
"אני חשה את פחדך, אדוני האביר", אמרה הזקנה והניפה את ידה
הימנית לעברו, "ואני אסיים אותו. קאי-היראד!"
מאט מייד שמט את חרבו ומגנו אל הרצפה כשאיבד תחושה בידיו. הוא
חש את עצמו מקרטע בצעדים קדימה כשרצונה של המכשפה להזיז את
רגליו התנגש עם רצונו להשאיר את רגליו במקום; הוא מעד על הבימה
ולבסוף נפל אל כריעת ברך כואבת, מאחר וברכו הנתונה בפלדה נתקלה
בעוצמה ברצפת האבן. הוא הביט מעלה אל הפנים הזקנות, החמורות.
לא כך הסיפור אמור להסתיים; האביר קוטל את המכשפה. היא נטלה
את חרבו האדומה מן השולחן הקטן שלצידה ושלפה את החרב מנדנה
המעוצב. "זו חרב משובחת מאוד, אדוני האביר". היא הצמידה את
הלהב האדום אל צווארו של הנסיך.
או, האם הוא אחד מאותם אבירים רבים מספור אותם הביסה המכשפה,
עד שאביר יחיד, טוב וצודק יותר, יצליח בעתיד? האם זהו אחד
מהסיפורים האלה? מאט מיאן להאמין שזהו גורלו.
"הדבר שהכי מעניין אותי לדעת היא מהיכן השגת חרב כזו משובחת.
אפילו לא ניסית להסביר את הימצאותה אצלך בשקריך הקודמים. הדבר
המעניין ביותר בחרב זו, כמובן, היא חסינותה לקסם, שהיא ברמה
כזו שאפילו אני אינני יכולה לשבור. התופעה היא כמעט אינה
מוסברת, ומשתווה רק לחסינות של אובייקט אחר ללחשים שלי...
אתה.
"ההסבר היחיד שאפשר להציע היא שאתה והחרב האדומה הזו קשורים
אחד לשני בדרך כלשהי. מכאן לרעיון שלי שהדרך הטובה ביותר לשבור
את הקשר בינך לבין החרב, על-פי אסכולת התאובה... היא להרוג
אותך באמצעותה. זו אולי לא מסקנה אקדמית לחלוטין, אבל זו
המסקנה שאני מעדיפה".
הוא קפץ את אגרופו הימני בזעם. לאחר רגע הבין מה בעצם עשה.
הכישוף נשבר! ידיו היו חופשיות, אבל אם ינסה לחסום את מכת
החרב בידיו לבטח יאבד את ידיו. כמו בהרבה מקרים בשעה האחרונה,
מאט היה חייב לחשוב מהר. הוא ניסה לכווץ את קצות בהונותיו בתוף
מגפיו; הוא לא הצליח. כך ידע שלא יוכל לזנק אל מגנו ונשקו אם
יצטרך.
בלית ברירה הוא שלח ידו במהירות ותפס את החרב האדומה בלהבה; אך
כפפותיו היו עשויות עור מבורס בלבד, והלהב חדר את הכפפה וחתך
בכף ידו. בתוך שנייה כבר היה על רגליו כשהכישוף נשבר במלואו,
דחף את המכשפה אל כס המלכות המגוחך שלה והציב את להבו לפני
צווארה. היה נדמה לו שהברק האדום על גבי הלהב התגבר, ואז נוכח
שהיא החלה לזהור כמו בלילה בו לקח אותה.
"על-פי אסכולת האבירות אני אמור לחוס על חייך, אבל אני חושש
שלא אעשה זאת", הטיח הנסיך, "זו אולי לא המסקנה הכי אקדמית,
אבל זו המסקנה שאני מעדיף".
ברגע זה חייליה פרצו לבסוף את הדלת. שלושה התפרשו בחדר עם
רובי-קשת מעבריו של מאט ואחד מאחורי מאט הצמיד חנית לגבו.
"אולי תרצה לשקול מחדש את האסכולה שלך, אדוני האביר",
"האנשים שלך לא מספיקים כדי לגבור עליי, מכשפה", הצהיר מאט
בביטחון, אם כי לא באמת חשב כך. כל אחד מהם ניצב בטווח קטלני
ממנו, "אני יכול להרוג אותך ולהרוג אותם בלא מאמץ בחרב זו",
שיקר.
"חרב או לא חרב, אתה לא יודע זאת בוודאות. ועוד באים ברגעים
אלה", אמרה המכשפה, "לכן יש לי עסקה להציע לך".
אני צריך לקטול אותה עכשיו! זעקה מחשבה זועמת. "אני מקשיב",
השיב במקום.
"תבצע משימה קטנה בשבילי, במהלך חיפושך אחר החפץ האבוד ההוא".

"ומה היא?"
"סוכן של הגילדה הקרוי ג'יי מקאליסטר", אמרה המכשפה. מאט לא
הצליח להסתיר את ההפתעה שבפניו. "הו! אני רואה שהשם מוכר לך.
זה יהיה יותר קל אם כך. איש בשם איקרוס שילם לנו סכום נכבד של
זהב בתמורה לראשו".
"אתם רוצים שאהרוג את ה... קוסם הזה? מה אני מקבל?"
"מעבר בטוח החוצה מפה, עם כל הציוד אתו באת, כולל החרב
ואבן-המישור", השיבה, "אתה אפילו יכול לקבל חזרה את הסוס שלך
אם אתה רוצה".
הוא התכוון לירוק בפרצופה, הוא התכוון לכרות את ראשה ולהתחיל
להילחם נגד החיילים. היה לו סיכוי. אבל ברגע בו היסס נכנסו
לחדר עוד ארבעה חיילים נושאי חרב והטו את הכף. אם יתחיל כאן
קרב, מאט ידע שייהרג.
הוא הוריד את חרבו.
"הורידו את נשקיכם, רבותיי", ציוותה המכשפה על החיילים ופנתה
לעבר מאט, "שמי הוא גהאנה. אם תצטרך סיוע במהלך דרכך, הזכר את
שמי בפני גנבי הערים. יש לך ארבעה-עשר יום למצוא את האיש
ולהרוג אותו. ברור?"
"ברור", נאנח מאט. הוא כבר לא יכול להתווכח עם אף אחד.
"ברוך הבא לאחוות רובה-הקשת, סר אנדרו ווסטרידג'", חייכה גהאנה
בשמחה לאיד. היא ידעה היטב שניצחה בקרב הזה.,"תענוג לעשות איתך
עסקים".

שעתיים לאחר מכן, מאט כבר רכב על הדרך מערבה, לעבר פורגון
סיטי, השוכנת על חופי ימת פורגון הגדולה. רק ארבעה ימי רכיבה
הפרידו בינו ובין העיר, ומשם יום רכיבה דרומה אל טירת הגילדה.
הוא גמר אומר בלבו לשכוח מן הפרשה שעבר זה עתה ולפנות ישירות
אל הגילדה מעכשיו בעניין הצל; הוא היה חייב, כי אבן-המישור
הפסיקה להבהב, ולא היה לו שום קצה-חוט אחר. ובאשר למשימה
שהוטלה עליו - הריגת אחיו - את זה ימצא דרך לסדר. הוא כבר יכול
לדמיין את ההערות הסרקסטיות של ג'יי כשייוודע לו הדבר. כשחשב
שהוא נמצא מספיק רחוק מן העיר, מאט ירד מסוסו והוביל אותו לעבר
שוחה בצד הדרך. כך ישן הנסיך התשוש, בתוך שריונו ובשוחה קפואה
ובחברת סוסו בלבד.
זה יכול להיות סיפור טוב, מה שהיה עכשיו, חשב מאט בטרם נרדם,
אבל הייתי משנה את הסוף.