3:20. כמה טוב הקיץ לאוהבים הצעירים. 3:20 על שעון הקיר ולא
אכפת לי. היא מביטה עליי וצוחקת, כמו שהיא עושה תמיד כל פעם
שהיא תופסת אותי מדבר לעצמי במחשבות.
"תגיד", היא שואלת בזמן שהיא מזיזה קבוצת שערות תועות כדי
לחשוף את עיניה מחדש, "מה הפנטזיה שלך?".
אוך, איזו שאלה. כל גבר מהשורה יכול לנצל אותה כדי לדחוף את
אהובתו אל הלא נודע, אבל כנראה משהו שונה בי. "לא יודע,"
פלטתי, "אני לא בטוח שאני יודע מה זה פנטזיה". פתאום פרצוף
רציני, כמו שהיא תמיד עושה כשהיא נהיית מאוד מרוכזת. "נו, אבל
זה דבר ברור. מה הדבר שאתה הכי רוצה בעולם?", "אושר, אני
חושב". "נו, אבל זאת לא פנטזיה. אתה צריך משהו יותר... משהו
יותר שטחי."
"משהו יותר שטחי?"
ברור היה לשנינו שאני יודע היטב למה היא מתכוונת, אבל היה לי
מצב רוח קצת משחקי באותו הלילה. אולי גם קצת פילוסופי, לא כדי
להרשים אותה, אלא כי זה פתאום באמת עניין אותי. מה הפנטזיה
שלי?

01:05 בשעון של האוטו, הוא ממהר בשתי דקות, ובכל זאת לפני
שתיים אני לא אראה את הדירה. אפילו שיצאנו כולנו מהפאב לפני
יותר מעשר דקות, והבית במרחק חמש דקות בלחץ. הלילה זה עוד לילה
לסיבובים. לטובתי דיסק של אידית פרוסט, לרעתי שתי בירות
שיכולות לגרום לכל שוטר לחייך.
כיכרות-כיכרות, המחלה של ראשי העיריות בזמן האחרון, והמבחן של
כל נהג לילה. או שאולי המבחן של כל נהג הוא הלילה. לא לאבד
לרגע ריכוז. לא לתת לעצמך אפילו רגע אחד לרדת מהמשמרת. אני
מכיר את המושבה כל כך טוב, אני מכיר כאן כל סיבוב וכל מדרכה.
אפילו לא רגע אחד. לוקח סיבוב מהיר אל הדרך שתוביל לכביש
המהיר. אולי שם.

איפה היא, לעזאזל, איפה היא? חוזר על ההחלטה של הכביש המהיר
ובפרסה מתחיל לחזור למושבה. נוסע ישר. עד שאגיע לפנייה. מצדי
להמשיך ישר כל הלילה.
הנה היא, בסוף הרחוב. יושבת על המדרכה, עם ג'קט פלנל וכובע
פליז שחור. עוצר את הרכב ויוצא אליה. היא פוקחת זוג עיניים
ירוקות לרווחה אל מולי. אפשר לטבוע בצבע הזה, שמנצח גם את אור
פנסי הרחוב שבולעים כל צבע לטובת כתום.
אור הכוכבים שמגיע אלינו הוא למעשה השתקפות של תהליכים שקרו
עשרות, מאות ואף אלפי שנים בעבר, בזמן בו הכוכבים הללו פלטו את
אורם. אבל בשל מהירות האור, ולמרות עיוותי החלל-זמן, הם הגיעו
אלינו רק בימים אלו. למעשה, ישנה אפשרות שחלק מן הכוכבים הללו
כבר אינם עוד, ואנו רק רואים את אורם, כמעין רוח רפאים למה
שהיו פעם. משום מה אני יודע את זה, אבל אין לי מושג מה הקשר
אליה.
איזה חיוך, שיניים לבנות ונגיעה קטנה של גומות חן. זה רגע מאוד
מביך. הרגע הראשון הזה. למעשה, מדובר בפעם הראשונה שאני רואה
אותה. במקור זכור לי שצריך להיזהר בכל מהלך, כי רושם ראשוני
קשה מאוד לתקן, אבל האמת היא שמעולם לא הרגשתי יותר נוח להיות
מי שאני.
"שלום לך." אמרתי בקפיצה נועזת למים שלא רואים את עומקם.
"שלום גם לך. חיכיתי לך מספיק זמן כאן."
"קר לך?"
"קצת," וחייכה חיוך שהאיר את פניה ברגע אחד, "אבל עכשיו
פחות."
איך היא עושה את זה? משפטים קטנים שגם בשקט שאחרי ממשיכים
לעופף סביבי במהירות שהעיניים לא יכולות לרדוף. איבדתי תחושת
זמן? שעון היד איבד מהכוח האדיר שלו, והתחיל להראות צורות
מוזרות של גסיסת הסוללה.
"ספרי לי משהו יפה", ביקשתי.
היא פתאום כאילו נעלבה, ולבשה פרצוף רציני. "הרגע הזה לא יפה
מספיק?". "אני לא יודע", עניתי בלי לשים לב. השפתיים שלי קיבלו
חיים משל עצמן ופלטו שטות כזאת במקום להגות פניני חוכמה ממאה
שעברה. עצמתי את עיניי למען כל דבר. ושפתיי, שלא מזמן קיבלו את
החיים של עצמן, זכו כעת לחיים חדשים. נשיקה שתיזכר ותוזכר בכל
מכתב או ספר שאי פעם אכתוב. שכחתי לבדוק את השעון באוטו
כשנסענו אליה. למעשה, אני בכלל לא זוכר את הנסיעה, אולי הלכנו
ברגל? כאילו חלק שלם מהזיכרון שלי נמחק. לא פלא, בכל זאת
ריחפתי כמה סנטימטרים מעל האדמה איתה. וגם ברגעים אינטימיים
יותר, הריחוף לא הפסיק. הכול כל כך נקי, בלי זיעה, וזה מפתיע
כמה זה משנה, אגב.
"אתה יודע? מעולם לא בטחתי באור הכוכבים." אומרת כשראשה שעון
בשקע כתפי, וידיי בין שערותיה. רציתי מיד להסביר לה את העניין
של המרחק, אבל משום מה כל המילים התבלבלו לי והשארתי את עצמי
מדבר במחשבותיי בלבד, ובמקום זאת מצאתי עצמי שואל, "אז במי את
כן בוטחת?".
הלוואי שהייתי מנסח את זה ככה. שאלתי, בניגוד לכל חוקי
האשה-בשקע-כתף-הגבר-אחרי-סקס, "בי את בוטחת?". היא רק צחקה,
ובכל זאת ענתה לי, כנראה כדי לא לפגוע באגו השברירי שלי. "אני
בוטחת בך. אני בוטחת בך כי אתה טהור מספיק בשביל להיות איתי."
נכון, זה לא נשמע הגיוני. אבל זה הספיק לי. זה מילא חלל אצלי,
ובשאיפה ארוכה מאוד הרגשתי איך המילים שלה ממלאות אותי
ומרגיעות כל תא עייף בגופי. צורות הנדסיות התחילו להופיע מול
עיניי, בעוד כל חלק בגוף נרגע יותר ויותר. גלים של חום עברו
בעמוד השדרה, והכול התקדם אל המצב הטוב ביותר שיכלתי לזכור.
מילים כל כך מרגיעות. איפה היא? היא לא כאן.
אני צריך אותה כאן איתי.
קמתי מהמיטה הריקה וניסיתי להדליק את האור. המתג לא עבד. יצאתי
אל המרפסת והבטתי לשמים נטולי לבנה. כל הכוכבים מתעלמים ממני.
אני בכל זאת שם, אז המשכתי לשאת מבט.
פתאום זה קרה. כוכב אחד שהתרכזתי בו מספיק חזק, לפתע נכבה.
ואחריו עוד אחד. ניסיתי להבין, וזה רק המשיך. דקה ארוכה וכל
כוכבים בשמים נכבו אחד-אחד, עד שהשמים כוסו בעלטה אטומה וקרה.
תהיתי אם זה יופיע בעיתונים מחר.
זה הגיוני, הם מתו מזמן.
אלו רק רוחות רפאים שנפרדים ממני עכשיו.

לוקח סיבוב מהיר אל הדרך שתוביל לכביש המהיר. אולי שם.
אולי שם רוחות הרפאים ירפו.