סיגריות? יש, כסף? יש, מחברת? יש, עט? יש.
כל מה שאני צריך נמצא עליי, עם תיק קצת קרוע, מעיל עור ישן
וג'ינס בלוי, אני מכין את עצמי.
היום, בשעת לילה מאוחרת, או בוקר מוקדמת, אני אצא למסע שלי,
אני אלך לשער של הקיבוץ, שם מחכה לי מונית שהזמנתי מראש, היא
תיקח אותי לתחנה המרכזית, משם אני אעלה על האוטובס השלישי
שייכנס לתחנה, אני בטח אגיע לבסוף למרכז, שם אני אשן כל יום
אצל חבר אחר, אמצא לי איזו עבודה קטנה, מלצר או גנן, וככה,
מבית לבית, ממיטה לספסל, מרעב לשובע אני אטייל, ואם אני ארצה
ללכת ממקום שאני נמצא בו אני פשוט אקום ואלך, אני בטח גם
אתגעגע לצפון, לכינרת, לירוק, לשקט, לחברים, לקיבוץ, אני כנראה
אמצא לי איזה קיבוץ באזור, אעבוד בתור שכיר, אני אחזור הביתה
באיזה יום שישי אחד, אוכל עם המשפחה, אמא שלי תקווה שסוף סוף
חזרתי, ואז, בדיוק כמו שעזבתי, אני אקום, אעלה על אוטובס ואסע
משם.

יש משהו באוטובוסים שאני נורא אוהב, משהו מסתורי, יש משהו
שגורם לכל האנשים האלה, שמי יודע אם הם נפגשו או ייפגשו פעם,
להיות ביחד, באותו מקום, באותו זמן, יש משהו בלראות את הנוף
משתנה לנגד עיניך, לראות את החיים חולפים... יש לך זמן לחשוב,
לשמוע את המוזיקה שלך, לשאול שאלות, ולענות עליהן.

זהו, הכול מוכן. לכתוב פתק לאמא, להגיד שלום לחתולה שלי, להביא
כאפה אחרונה לאח הקטן שלי, ולצאת מהדלת, שם אני צועד כמה צעדים
קדימה, מדליק סיגריה, מסתכל אחורה, וזאת תהיה הפעם האחרונה.