ופתאום נתנאל. אחרי שנים שלא החלפנו יותר מכמה מילים בכל פעם
שנפגשנו. לא שלא רציתי, אבל איכשהו אף-פעם אין ממש מה להגיד.
כמה אפשר לדבר שוב ושוב על הלול, ועוד בשעה שעדר ילדים מושך
במכנסיו ומזרז את מילות הפרידה שלו. אבל ברור, נו, גילי. שכמו
נדחף אל עיניי בניגוד לרצונו. ונתנאל, שעומד שקט כתפאורת רקע.
אבל מי משניהם שחקן ראשי ומי ניצב. אולי שניהם ניצבים הטפלים
לשחקן ראשי אחר. אז התרחקתי, מנתנאל, איך אפשר שלא. הוא נשאר
שם, בדיוק באותה משבצת של חיים ומקום, ואני הפוכה, משתנה משנה
לשנה. ודווקא עכשו, מכל המקומות בעולם: גילי. מצחיק. בהתחלה
אפילו לא זיהיתי אותו. גילי, שטרף כל-כך רבים מלילותיי, הפך
לזר גמור שיושב עכשיו בשולחן לידי. אולי בגלל התלתלים שהפכו
להיסטוריה. אבל הוא זיהה אותי מיד. הרגשתי בעור הפנים את המבט
שקפא עליי, ואת המתח במילים שנאמרו: "אז מה, גם את כאן".

הטרקטור רועם מתחתיי, העגלה נחבטת ביצול. "סליחה", אני שולחת
צעקה, שבריר מבט אחורה. "הכול בסדר, תסתכלי קדימה", נתנאל
מחזיר. או שזה היה גילי? ומה בעצם קרה שם במזבלה, כשהסענו פגרי
עופות מרקיבים? אני זוכרת שני נערים מהכפר שליד הקיבוץ, כנראה
באו לחפש מציאות בזבל, ואימה קרה מטפסת בחזה כשהבנתי שגילי,
כן, זה היה גילי, נשאר מאחור, לאסוף שקים שנפלו. פנימגחכות
זרועותמושטות ריאוצורחות את האוויר המצחין:
אל-תגעו-בי-אני-יודעת-קרב-מגע-וגם-למדתי-שנתיים-קראטה - לא הם
ממשיכים להתקרב אולי הם לא יודעים עברית גיליגיליגילי איפה אתה
- תציל-אותי-הם-יהרגו-אותי - וכבר בתוך הצעקות בוערת מהבושה
שתבוא עוד רגע כשהכול ייגמר, עד שיד נוגעת בכתפי, גילי כאן.
הוא מתנשף, ונראה כמו ילד, עם התלתלים המיוזעים. ואני, מכל
המחשבות בעולם, מצליחה רק לחשוב שפעם ראשונה שהוא נוגע בי.

גמרנו ליישר את הנסורת על הרצפה, מיוזעים ומאובקים והגב כואב.
עוד מעט נצא להפסקת עשר, שנקראת כך מחמת ההרגל, אך למעשה נמשכת
בעצלתיים מתשע וחצי עד אחת-עשרה. המשרד של הלול, אני נזכרת
ומחייכת. לול 4 שהוסב למשרד, אם אפשר לקרוא ככה לרצפת הבטון
החשופה שנשאה על גבה מכשירי חשמל מיושנים, כיסאות פלסטיק על
גלגלים (פטנט שלי, נתנאל היה מתגאה, ככה לא צריך לקום בין
השולחן למקרר), לוח מודעות עם הסלוגנים האלמותיים 'העם עם
הלולן', 'צוות נתנאל - גאה להיות שייך', וכיור בטון בגודל
אמבטיה. בכיור שטפנו את הכוסות של הפסקת עשר, אפילו שפעם מצאנו
בו עכבר מת, ואחרי משלוחי-עופות היו מתקלחים בו הפועלים
המסריחים. אבל בינתיים עוברים בין האומנות, זותומרת תנורי הגז,
עורכים בדיקת תקינות לקראת הלהקה החדשה. באמצע מגלים שהכבל של
קו המים תפוס, והטפטפות תלויות עקום. נתנאל עולה על ארגז הפוך,
מתמתח, מנסה לשחרר את הכבל מהחבק. "את יכולה להביא לי את
הלדרמן?" פונה אליי, "הוא נשאר בחוץ, ליד הציצית". נתנאל כל-כך
גבוה מעליי, ואני מטפסת על הארגז, מושיטה כלפי מעלה את
הפלאייר, מודעת פתאום לקרבה בינינו, לבטן שנחשפת מתחת לחולצה.
רגע קצרצר, חומק, אבל משהו חדש לחשוב ולחלום הלילה: איך
כמעט---

"מה אתה עושה?" שאלתי את גילי, מנסה להפיג את המתח. הוא חייך.
"אני עושה מעקב על הרטלין שאני מקבל". "רטלין? בגילך?! אתה הכי
לא היפראקטיבי שיכול להיות!" "זה לא היפראקטיביות", לבש הבעה
מלומדת, "זה נקרא הפרעת קשב וריכוז". הוא גיחך: "ואני תמיד
חשבתי שסתם יש לי קוצים בתחת". "אהה", עניתי, בעודי עוקבת אחר
השינויים שעשר השנים האחרונות חוללו למראהו. עדיין רזה, קמטים
דקים בפנים הארוכים, השיער קצת נסוג מהמצח, אבל אולי רק נדמה
לי, כי פעם נתלו עליו תלתלים בהירים והיום כבר לא. גילי חייך.
"יש לך מבט כמו של אמא שלי, כשהיא מקוננת על השיער שכיסחתי".
"אוי", הסמקתי, "שכחתי איך אתה קורא את ההבעות שלי כמו ספר".
"מצטער", אמר, "כלומר, בקשר לשיער. כבר בצבא הורדתי את
התלתלים, ומאז לא חזרתי אליהם, לא יודע למה". "מעניין איך שאתה
אומר את זה", נתהרהרתי, "כאילו אתה זה שצריך לחזור אליהם, ולא
הם שצריכים לגדול שוב עליך". "ואני שכחתי", גילי חייך להקהות
את העוקץ, "את הנטייה שלך להעמיק בכל שטות שאני אומר".

האמת, נתנאל דווקא מסודר ומאורגן. ממש לא טיפוס הפלחה המיוזע.
באיזו אדיקות הקפיד על ההפסקות, עם המיץ תפוחים והעוגיות
הקנויות, וכל פעם היה מוריד את הציצית מחוץ ללול, שלא תתבזה
מהזיעה שיגרום החלל המחומם. ובעצם, אני חושבת, הלול תמיד משך
טיפוסים פדנטיים, כאלה שבלעדיהם הענף לא היה רווחי. כך נתנאל,
כך משה וסבא שלי כשהיה צעיר, וכך גם גילי. כשהגיע אלינו זיהיתי
מיד את התנועות השקטות, המשייכות אותו לצד של אלה שתמיד מדברים
אחרי מחשבה, אלה שחוסכים בפעולות ומדייקים במילים. מחנה אצולה
שבו לי לא היה חלק.

"אז מה, למה פתאום שבוע עבודה באמצע החופש? תהיתי על קנקנו,
בעודנו שופכים תערובת לצלחות המחוברות בכבל לאורך הלול. "לא
יודע", ענה גילי, "התארגנו אצלנו בתנועה והשתכנעתי להצטרף.
דוגרי, זה באמת כמו שמורת טבע פה. הולכים לישון עם הציפורים,
קמים בבוקר לעבודת הבורא..." צחק. "מה אתם בכלל עושים בחופש?
אפשר למות פה משעמום". "שעמום? למה?! חצי מהחופש אנחנו בכלל
עובדים, אני למשל מתחלקת בין הלול לבית-תינוקות. אתה הגעת
בשבוע אחלה, כי תהיה קבלה של אפרוחים חדשים, שזה הכי כיף. וגם
אני אהיה כאן כל השבוע", הוספתי כלאחר מחשבה. "מה עוד?.. בשאר
הזמן אנחנו נחים, מטיילים, מעבירים פעולות לחניכים, אני גם
סופסוף מוצאת זמן לספרים שחיכיתי כל השנה לקרוא".

"ומה אתה עשית עד עכשיו בחופש?" שאלתי והוספתי: "אתה יודע,
בשבילי אתה תופעה מסקרנת בדיוק כמו שאנחנו בשבילך". הוא משך
בכתפיו, מתעלם מהרמז שהנחתי לפניו. "כמו כולם בחופש: מסיבות,
סרטים, טיולים. ואני עובד עכשיו על הכושר שלי, לקראת הגיוס.
הייתי כבר בירפ"א 1, יודעת מה זה?" "בטח", השווצתי, "אח שלי
היה בקורס טיס". גילי התלהב: "אני רוצה להיות נווט קרב.
במטוסים של היום הנווטים עושים את כל העבודה המעניינת". "אז
כדאי שתיזהר", צחקתי, "ללול שלנו יש היסטוריה של שריונרים, וזה
מדבק". הוא גיחך. "טנקים. עגלות עם תותחים".

"את יודעת מה מצחיק?" שאל גילי לאחר שתיקה, "שבסוף באמת נפלתי
מטיס והגעתי לשריון. השתחררתי אחרי שהייתי סמך מ"פ במבצעית".
"איזה קטע!" התמוגגתי, "גם אני נשאבתי לשם - הייתי מדריכת
שריון. מה אנחנו יודעים? אולי זה באמת מדבק... איפה שרתת?
באיזו חטיבה?" צל עבר על פניו של גילי. "הייתי בחטיבה 7", ענה
קצרות. "טוב", החלפתי נושא, "אז תגיד, מתי כיבוי אורות כאן?"
הוא התנער משובל מחשבה. "אין כיבוי אורות ספציפי, אבל משתדלים
בהדרגה לצמצם פעילות. אפשר ללכת לשחק פינג-פונג. היית די טובה
בזה, לא?"

"אני לא מבינה", אמי תהתה, "חשבתי שמקלחת עושים אחרי העבודה,
לא לפני! בשביל מה את מתקלחת אם עוד שנייה תסריחי מתרנגולות?"
"אמא", הסברתי, "זה בשביל האפרוחים. אסור שנדביק אותם
בזיהומים, הם נורא רגישים למחלות". "אני לא יודעת", הביטה בי
חשדנית, "לא זכור לי שעוזי היה מתקלח לפני קבלות", אמרה
והתכוונה לאחי הגדול, שעבד פעם בלול. "זה בגלל שפעם לא היו
מודעים להיגיינה, ובאמת הייתה יותר תמותה של אפרוחים", אלתרתי.
מזל שלא סיפרתי על התקרית במזבלה. גם ככה היא לא התלהבה
מ"הבחור הזה שעובד איתך ימים שלמים לבד בלול". המשאית הגיעה,
ואני כבר שומעת את הציוצים הנרגשים, וכל ישותי נכמרת, יוצאת אל
הקטנטנים הרכים האלה. גילי עמד לידי, מביט בהבזקי ההתרגשות
שלי. חיכיתי, הוי כמה חיכיתי לראות את המבט הציני הזה
מתמוסס... ואחרי שהלול התרוקן מארגזים, ונותרנו בלב ים
גועש-רוחש כדורים מצפצפים, הוא הרים אחד מהם והעביר את לחיו
במוך הצהבהב המופלא מכל פלא. המבט שנתן בי אז... באותו רגע, את
לבי הייתי נותנת להיות אפרוח בידו.

תהיתי אם נתנאל, החידה של חיי, הבחין במשהו. האם הבחין
שהמתיחות, שתמיד נושבת ממני כלפיו, נעלמה? שאני לא מבקשת לשמוע
שוב ושוב סיפורים משעשעים על זאטוטיו, סיפורים שאני נתלית
עליהם במין עונג משונה? אחרי הקבלה הוא שאל: "נעמה, את עוד
עובדת איתנו מחר? ומה בשבוע הבא?" "מחר אני עוד כאן", עניתי,
"אבל בשבוע הבא אני בבית-תינוקות. אלא אם כן תשכנע את אשתך
לוותר עליי. תאמין לי שכאן יש יותר עבודה". "אני?!" נתנאל
השתנק, "אני עם נינה לא מתווכח. אה, וזה מזכיר לי: אני צריך
לקחת עוד מעט את אביתר למרפאה. נינה לא רוצה להפסיד את מנוחת
הצהריים שלה". "טוב", נאנחתי, "אז תהיה כאן לבד שבוע הבא, כי
גילי עוזב מחר בבוקר". "באמת?" נתנאל התנער, "אתה עוזב, גילי?
צריך להרים כוסית לכבוד הפרידה! מי רוצה מיץ תפוחים?"

"את עוד מנגנת?" גילי התעניין. "כן, אבל לא טוב כמו פעם.
ובינינו, גילי, גם פעם לא הייתי משהו. אבל נשארתי בסביבה
מוסיקלית. אני לומדת מוסיקולוגיה, ויש לי תלמידים פרטיים, אני
מלמדת גיטרה קלאסית". "איזה יופי!" שמח גילי. "גם לי הייתה
תקופה מוסיקלית. אחרי הצבא הקמתי הרכב רוק אלטרנטיבי שהלך לא
רע, אבל לצערי התעייפתי מזה". "אז איזו נגיעה עוד יש לך
למוסיקה?" התעקשתי, יודעת שהוא מחכה שאשאל במה הוא עוסק היום.
"אני מנגן הרבה לעצמי, ממשיך להתפתח בגיטרה כתחביב. אפילו
הבאתי אותה לפה". "באמת?! מגניב! תביא לראות!" "אפשר גם לנגן
ולשיר משהו יחד", אמר וצחק למראה הפתעתי. "כן, נעמה, זה כתוב
לך באותיות ענק על הפרצוף".

קסם המוסיקה פעל כאן, או שהייתה זו חוויית האפרוחים מהבוקר.
מקולחת-רעננה הגעתי אל הקומזיץ בערב האחרון של הקבוצה מהעיר.
על-אף שרציתי להראות במרכז העניינים לא הבאתי את הגיטרה,
התביישתי. גילי ישב מרוחק בין החברים, לא התייחס אליי. ידעתי:
צריך לתת לו זמן לעטות מחדש את הקליפות. יש שהאפרוח זקוק מחדש
לקליפתו. כמה חבר'ה ניגנו ושרו, אם אפשר לקרוא כך למה שהם
עוללו לגיטרה. גילי הסתכל בי וחייך, וכשכולם שקעו באוכל, הוא
ניגש אלי: "אני מבין שגם את לא היית מתנגדת לשינוי בתוכן
המוסיקלי". "כן", צחקתי, "חבל שלא הבאתי את הגיטרה". "גיטרה?!
לא סיפרת שאת מנגנת!" "אה... גם אתה לא סיפרת... אתה מנגן?"
"שנים! איזה באסה שאנחנו עוזבים, כמה היינו יכולים לדבר!..."
"עדיין אפשר", בלעתי רוק, "אלא אם אתה מעדיף לשבת עם החבר'ה
שלך". הוא היסס. "יש לה צליל טוב, לגיטרה שלך?" חייכתי. "כן,
באופן מפתיע, למרות שהיא של הקיבוץ ועברה הרבה ידיים".

כמו על-פי גזרה התגלגלנו לאזור הלול השומם בלילה. צפצופים מתוך
הלול ליוו אותנו כשהתיישבנו על אדמה חשוכה. גילי בחן את
הגיטרה, מרצה באוזניי על רוק כזה ורוק אחר, ומדגים בנגינה,
ואני קצת הולכת לאיבוד. "יאללה, בוא נשיר קצת", ביקשתי. הוא
נענה. "יש כאן אווירה עברית נוגה", אמר, ופצח ב'מכתב קטן'.
אחריו ניגן את 'ימים לבנים', ואת הדממה שהשתררה מילא בקטע
נגינה, שלתוכו שזר שיר שכבר הכרתי, ועכשיו נוצק בו חידוש,
כל-כך הוא התאים לרגע ההוא:

נעמיד פני יתומים
נחצה את הגדר
נשכב בעשבים הלוחשים
נישן ונתעורר
נישן ונתעורר
הבית צף על מים גועשים

ואת המציאות
נסגור מאחורי הדלת
היא מחכה כי היא נמל
והיא תהום
ומתגנבת דרך הסדקים ממילא
מחר נראה הכול לאור היום

דממה. בהיתי בו ורעדתי. הוא ניתק ממבטי ונרכן לגיטרה, פורט
מלודיות חמקמקות. בסוף אמר: "השיר הזה מתנגן לי בראש מאז השיחה
הראשונה שלנו. רציתי ללחוש לך אותו ליד המזבלה, כשלרגע היית
ילדה אבודה. וגם הבוקר עם האפרוחים, היינו שני יתומים גדולים
בין אלפי יתומים קטנים, שצפצפו לאמא שלהם..." הצחקוק שדגדג
בגרוני הפך ליפחה. בלעתי אותה. "ויש עוד שיר שעלה בי השבוע",
המשיך גילי, "הוא כל-כך מתאים לך, ולא רק בגלל השם שלך שנמצא
בו, אלא גם כי כל הזמן הרגשתי שאת הולכת עם שק של סודות על
הגב, ואני חושב שעוד תגרמי לגברים מסוימים לאבד את הראש כשהם
ינסו לחשוף אותך. את יודעת מה? נשיר את השיר, מתנה ממני על כל
השבוע הזה שהיית נחמדה אליי".

עמק, חורש, סוד ילבשו
שמש כבר חובקה הרים
מרחבים יחדיו ירגשו
מי יורדה אל הכרמים?

אן תלכי? אן תסורי לבדך?
אי דרכך יורדה?
ספרי לי נעמה
סוד לי קט אשוח לי בדד
לרוחות אגל סודי

גיטרה עפה הצידה כשאני קורסת אל זרועותיו בבכי פרוע, מר. שלא
בכיתי לכרית בלילה. שחנקתי בימי בדידות ארוכים. שבלעתי כשנולדה
הבת של נתנאל. איך ניחש שהשיר הוא הסיבה לשמי? הוא לא ידע על
הטקס שהיה לנו כל ערב, כשהיה לוחש לי את המילים במעגלים הולכים
ומתרחבים... בליטופים רכים הוא ניסה להרגיע את הרעד, וכשלפתע
הזדקף, ידעתי שהקסם נשבר. הרמתי פנים דמועים וראיתי את נתנאל.
מחזיק את הביפר. "קיבלתי התרעה על קצר בלול 5", הסביר בטון
מתנצל, "שמעתי קולות, אז באתי לראות שזה לא חבר'ה מהפנימייה
שבאו לגנוב אפרוחים. רוצים לעזור לי להפעיל את התנורים?" נתנאל
העביר משקל מרגל לרגל. לא התחשק לי להיכנס ללול, אבל נעמדתי,
ואחריי גם גילי, והחזרה המיידית לעשייה היטיבה איתי קצת.
חייכתי, בגלל - או למרות - שידעתי שזאת פעם ראשונה שנתנאל באמת
מבין. ידעתי שסופסוף הוא מסתכל עליי, ורואה את הפנים של האיש
שעמד כאן לפניי. האיש המופנם, השקט אף יותר ממנו, שבהבלחי
שובבות היה גורר אותו לשחיות לילה מוטרפות במגדל המים של
הקיבוץ. האיש שהיה שותפו לרעיון הכמעט מופרך בזמנו, להיכנס
לענף הלול המתפורר ולהפוך אותו לאימפריה. ופעם ראשונה, חשבתי,
הוא מבין מה הוא לי. מה היה לי מאז. ופעם ראשונה שאני הבנתי,
שגם נתנאל מגדל איזו יתמות חשאית, עצובה.

"אוי, גילי..." נאנחתי, ובלב חשבתי שבעצם לא סלחתי לו על כך
שדחה את אהבתי הישנה. הוא חייך: "עבר לךענן בעיניים. אני זוכר
את הצללים האלה, שניסיתי לברוח מהם אל בהירות של קשרים
פשוטים... בסוף הפכתי בעצמי לתהום בלי תחתית". "גילי",
התיישרתי בכיסא, "התאפקתי עד עכשיו, אבל אתה חייב לספר לי למה
אתה פה. זה קשור לצבא?" "כן". הפסקה. "הייתי בלבנון בתקופה
המשוגעת שלפני הפינוי. נלחמתי שם עם הפלוגה שלי, והיינו
מעורבים בדו"צ, את יודעת, ירי של כוחותינו על כוחותינו". "אוי!
נפצעת?" "לא, אבל קיבלתי הלם קרב". שתיקה. "א...איך זה בא לידי
ביטוי?" "לא משהו דרמטי", פשוט יש לי התקפי דיכאון ומדי פעם
אין לי מושג איפה אני נמצא. אבל אם הגענו לזה... מה את עושה
במחלקה פסיכיאטרית?" נבוכותי. "אה... בלעתי כל מיני דברים לא
בריאים, ובכמויות לא מומלצות". הוא הנהן בהבנה. "ומה קרה? הגעת
למיון?" "בחלק מהפעמים". "מה?!'' הפעם הצלחתי לנער אותו, "היו
כמה פעמים?" "כן", היסוס, "נראה לי שהיו שמונה ניסיונות. ובפעם
האחרונה עשו לי שטיפה והכניסו לי פחם לבטן". עכשו כבר חייכתי.
"הפכתי למנגל, כבר יומיים אני מחרבנת פחם".

"ומה בתחום הטי-נ-ניי-ניי?" התעניין, "יש לך מישו?" "היו לי
הרבה מישואים", עניתי, "אבל כולם היו תוצאה כזו או אחרת של
חיפוש אבא נצחי. מסקנה: קשרים לא בריאים, ששיברון לב בצידם.
עבדתי על זה, פסיכותרפיה וכו', ועלו תובנות שפערו לי בור עמוק
מתחת לרגליים. אני לא יכולה לתאר לך כמה עזובה ובודדה הרגשתי
בחודשים האחרונים". "את יודעת", גילי ענה, "המפתח הוא להסתכל
על המרצפת בגודל 20 על 20 שנמצאת מולנו, ולעשות צעד אליה.
ובשום אופן לא להסתכל על כל האופק בבת אחת. זה עושה סחרחורת.
הנה", הוציא פיסת נייר מהכיס, "זה מה שאני מכריח את עצמי לקרוא
כל פעם כשנמאס לי מהכול ואני רוצה להיעלם. הוא פשוט מזכיר לי
שבסופו של דבר רק אני יכול לעזור לי".

אך הרגע הזה בלבד
שמריני רגלי בל אמעד
אך הרגע אחזק מאוד
אעמוד

אך עוד רגע אשא המשא
אך הצעד הזה עוד אפסע
אך הצעד הזה האחד
שמריני רגלי בל אמעד

"חרוזים אדומים..." מלמלתי בלי לשים לב. "איך ידעת?!" נדהם
גילי, "את מכירה את השירים של פניה ברגשטיין?" הנהנתי. "אני לא
מאמין!" That makes the two of us, אין עוד מישהו בעולם ששמע
עליהם!" "כן, הם נורא עתיקים. אבא שלי אהב אותם". "תגידי, למה
תמיד אני מגלה עלייך את הדברים המעניינים דווקא כשצריך להיפרד?
כבר שתיים בלילה, ומחר בבוקר אני משתחרר". "באמת?!" קראתי
מאוכזבת, ''למה הכול אצלנו מוחמץ?'' "נעמונת'', גילי חייך, "לא
הייתי קורא לערב הזה החמצה. ועכשיו בואי, נלך לקחת כדור שינה
כמו ילדים טובים, ומחר בבוקר אני מבטיח לתת לך סיבה לקום".

איך הצליח לחמוק מעיניהן של האחיות הצופיות, אני לא יודעת, אבל
בבוקר התעוררתי מנשיקה על הלחי. ולפני שהלך נתן לי חיבוק ופיסת
נייר מקופלת. כשפתחתי חייכתי. ודמעתי.

                      לא גוני מילים בשפע
                      ועתרת זר.                            
               
                      רק הבזק של צבע                      
             
                      לרגע קט                              
               
                      מילה אחת ולא יותר:                  
         
                      את.

היום הזה, חשבתי לי, ייחרז חרוזים אדומים. חרוזי געגוע
משוננים. חרוזי דמעות עגולים, מבריקים. חרוזי החמצות עם חור
גדול באמצע. חרוזי ידידות ישנה, דוהים בפינה נסתרת בלב. אשזור
את היום למחרוזת אדומה, של תקווה מתחדשת: אני. כי היום אין
דרכי יורדת. גם אינה עולה. היא ניצבת ישרה לפניי. ויש בה עמק
וחורש, שמש ומרחבים, וסודות גלויים לרוח.

מחברי מילות השירים המופיעים בסיפור:

'נעמיד פני יתומים' / צרויה להב
'נעמה' / אברהם בר עוז
'שמריני' / פניה ברגשטיין
פרפראזה של מחברת הסיפור על 'שנינו, קול דממה' / פניה
ברגשטיין